ספרה של גליה עוז, בתו של עמוס עוז הכה גלים עוד בטרם יצא לאור. גליה באה חשבון עם אביה שאינו בין החיים. מצד אחד לבוא חשבון עם אדם שאינו יכול להגיב זו לא בדיוק דרך הגונה. מן הצד השני לאחר שקוראים את הדברים ובמיוחד לאור תגובתה של אחותו וגם של אימא ניתן להבין לחלוטין את שעבר ועובר על גליה עוז.
גליה הייתה ילדה מוכה, פיזית ונפשית וכל תרוץ כזה או אחר לא משנה את העובדה הנוראה הזו. יש עוד ילדים מוכים וכולם ראויים לחמלה של משפחותיהם וגם של החברה. במקרה הזה משפחתה של גליה מהדקת שורות ומוסיפה חטא על פשע. אמירות כמו "אנחנו זוכרים את העובדות אחרת" או "מעולם עמוס עוז לא הכה אותה או אותי (דברים של האם, ציטוט מהזיכרון בלבד) לא עומדים בקנה אחד עם העובדות. ילד זוכר כאשר זורקים אותו פיזית מביתו ומטיחים אותה על הקרקע, ילד זוכר כאשר מטיחים כלפיו את מילת הגנאי "טינופת". זה בלתי אפשרי להכחיש. קראתי בצורה חלקית את דבריה הארוכים של אחותה ונדהמתי, הכותרת הייתה "לא היו דברים מעולם" והתוכן? "היה מקרה אחד", "במקרה השני לא הייתי בבית". אז היו דברים או לא היו?
הספר מתאר את חייה כילדה וגם כמתבגרת. החוויות לא תמיד קלות לקריאה ונדמה לי שמעבר להתנהגותו של עמוס עוז החוויה של התנערות בני משפחתה אז והיום לא פחות כואבת. כמה קל לטעות באנשי ציבור, "נביא הזעם" המטיף להומניות ולמוסר בין אנשים ועמים והתנהגותו בביתו פנימה, איזה פער.
