קחו את עצמכם שלושה חודשים אחורה לתקופת התמימות הגדולה. האולפן החדש של ערוץ 2 היה עדיין בשלבי הקמה וטרם השפיע מקצה לקצה על הדרך שבה אנחנו צורכים חדשות. אבל בעיקר נסו להיזכר בימים שבהם עוד לא התוודענו לוועידה הבינלאומית שתתכנס באנאפוליס, בירת מרילנד. מעטים ידעו אז איפה זה האנאפוליס הזה. ובעצם, מי חשב שלמרילנד יש בכלל בירה?
בזמנים הנשכחים ההם, אם אלמוני היה פוגש אתכם ברחוב ושואל מה דעתכם על אנאפוליס, הייתם משיבים: "איפה קונים כרטיסים להופעה שלהם?", "איך מתחסנים נגד זה?", או עונים בהחלטיות: "אנאפוליס? אני מת על מאכלים אתניים!".
כשחושבים על זה, לא הרבה השתנה. עכשיו, כשהנאומים החגיגיים כבר נורו לחלל האוויר האמריקני, האם כבר גיבשתם דעה על אנאפוליס? או במילים אחרות, מה עדיף, לדעתכם: הצהרת סיכום משותפת עם התחייבות ישראלית ללוחות זמנים, או ניסוח מעורפל של הסכם מסגרת שלתוכו ניתן יהיה לצקת אופק מדיני לקראת תום הקדנציה של בוש?
ביקור חטוף בכמה בתי-אב בישראל יגלה שהמפגש המדיני הזה לא ממש היה שיחת היום סביב שולחנות האוכל. זה לא כי העם אינו רוצה שלום, חס וחלילה, אלא פשוט כי כדי שמשהו יהפוך להיות שיחה, צריך שיהיה מה להגיד עליו. ג'רי סיינפלד, שביקר השבוע בישראל, ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: הדיונים סביב הוועידה - בדיוק כמו הסיטקום שלו - היו על שום-דבר.
במשך שבועות אנחנו שומעים שמאנאפוליס לא תצא בשורה, שזוהי לא מסיבת השלום הגדולה שכולם קיוו שתגיע, אלא בסך-הכל הופעת חימום. אירועים חגיגיים שאין הרבה מה להגיד עליהם הם בדיוק הזמן בשביל אולפני הטלוויזיה המיוחדים להפגין את הכישרון הגדול שלהם: ברברת. מיטב הפרשנים, המדינאים והגרפיקאים התכנסו כדי למלא זמן מסך על-רקע שברי תמונות שהגיעו מאנאפוליס. אחרי שבמערכות העיתונים אזלו כל מיכלי הדיו הכחול בהם השתמשו כדי לתאר את האירוע ההיסטורי, גם בערוץ 2 ו-10 פתחו שולחן ארוך וחגיגי במיוחד.
המאמץ ניכר בשידור. מצד אחד היה שם הרצון להפיק אירוע גרנדיוזי - אחרי הכל, יעקב, אודי וצ'יקו נשלחו אל מעבר לים - מצד שני, ככל שעברו הדקות חילחלה ההכרה שאולי עשינו מהאירוע הזה קצת יותר ממה שהוא. כך למשל הכריזה יונית לוי: "המשא-ומתן מתחדש לראשונה זה שבע שנים", ואמנון אברמוביץ' מיהר לצנן: "כינוס כזה מתקיים אחת לשנתיים". המצוקה הרימה ראש גם כשיונית פנתה לאלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק, שפשוט לא ידע מה לומר, והמגישה השיבה בכנות מפתיעה: "ביום כזה באמת שאין הרבה מה להגיד".
המניעים די ברורים. אם מתקיימת באיזשהו מקום אורגיית שלום המונית, אין כלי-תקשורת שלא ירצה להשתתף. הבעיה היא ש-40 מדינות הגיעו לוועידה, ואורגיה לא היתה, אלא בסך-הכל משחק מקדים. התגופפות הזאת נראית על המסך כבר הרבה פחות סקסית.
