כמו בליבה של תולדות התיאטרון של אמצע המאה העשרים, שילדה את התיאטרון בו הטקסט מינימליסטי, כמו הסגנון באמנות שהתנחל אז; כך במחזה "ההולכים בחושך של חנוך לווין - הדרמה כמעט ואיננה, משום חסרון העלילה. המשפטים הקצרים חוזרים על עצמם שוב ושוב חמש פעמים או יותר, כמו בפזמון שיר, עד דכא. אורך המחזה מעייף ומתיש, בניגוד למשפטי הטקסט הקצרים.
אך דווקא מתוך החשיכה של הנתונים, צצים ומופיעים שחקנים משובחים, בוגרי מגמת המשחק שסיימו בשנה שעברה את ביה"ס של מכללת סמינר הקיבוצים. נחישותה של הבימאית
טל ברנר להמשיך ולהעלות את ההצגה שהספיקה רק פעמיים לעלות טרם הקורונה, ועדיין באולם המקורי שבסמינר הקיבוצים שהתרוקן מיושביו ועבר לרחוב אחד העם 9 - נחישותה זו מימשה את יצירתה באופן בו היא יצרה אותה. למעשה, כל הפקולטה לאמנויות של המכללה שוכנת כבר במשכנה החדש שבדרום תל אביב, בבנין שנבנה על הריסות בית שלום עליכם המקורי. סביבה שתעשה לה רק טוב.
עיצוב התנועה המרהיב של
אריאל וולף המחונן הוא הליבה של ההצגה. הוא שמרנין את הלב ומעניק חיים וצבע לטקסט החדגוני והפשטני. עיצוב התלבושות המגוונות של
יהודית אהרון יוצק גם הוא אופי לכל דמות, אף שלווין לא נקב בשמה, כמו לכולן, אלא רק נתן תאור למהותה. המוזיקה המקורית של
איתמר גרוס, נגינתה על הכינור של
גל יעקובוביץ׳ בדמות המתה, השירה היפהפיה של
הילה גודעי כ"אם המת הטפל", ובעיקר - התנועה הכה מרשימה ומשחקו של י
ניב וינוגרדסקי כדמות המספר - יצקו במחזה האוורירי הזה את כל הטעם. את התאורה המעולה יצרה
רותם אלרואי, שבחרה לשלב בה תאורה סביבתית וידנית כאחד על הבמה בידי המספר, ותרמה אף היא לאווירה ולהצלחה. האיפור של
נטע מידן עשה נפלאות בהדגשת מהותה של כל דמות.
בסך כל המרכיבים, חוזרים כמו בכל מחזותיו של לווין, כל הפחדים והקומפלקסים שהטרידו שאותו בחייו - המוות, הבדידות, המין, התשוקות והאכזבות.
הצגת הסיום של בוגרי חוג לתיאטרון של שנת 2020, מהווה המשך להצגות המשובחות שהחוג כה היטיב להעלות בשנים האחרונות, תחת ניהולם דל איציק ויינגרטן והמתאמת המינהלית רחל קמחי. בעיקשותם, ביכולותיהם, במירצםובאופי ניהולם העלו את החוג על המפה כאחד הטובים בארץ. נאחל להם המשך מוצלח דומה עוד שנים רבות במשכן החדש ליד מגדל שלום.