מלכתחילה היה ברור לכל מי ש"עיניו" בראשו, שלא ניתן לתת אמון במנהיגי אירן. חבל מאד, כיוון שהעם עצמו שם (ברובו) כלל לא מעוניין בכל הנושא הגרעיני הצבאי. החומייניסטים למיניהם לעולם לא יאפשרו פיקוח אמיתי ויעיל על נבכי הגרעין שלהם.
לעניות דעתי, הדרך (הלא צבאית) היחידה שיכולה להועיל בכיוון פתרון סביר כלשהו, היא, לא רק שלא להסיר הסנקציות הקיימות, כי אם דווקא להחמירן, שהרי זו הדרך היחידה שמוכיחה עצמה, וברגע שיוסרו, אפילו בחלקן בלבד, כל מה שהושג עד כה בזכות הסנקציות הקיימות, ייעלם כלא היה, ואירן רק תתחזק פלאות בכל תחומי החיים וכמובן בתחום הצבאי הכוחני.
למען האמת, שורש הבעיה כפול הוא: אירן אפילו לא חולמת שלא לפתח בחשאי או בגלוי את ההישגים הצבאיים בתחום הגרעין, אלא שגם מדינות רבות, ממש מחכות לרגע בו יתאפשר להן לעשות עסקים נרחבים ועמוקים בתחומים רבים עם אירן. דהיינו, האינטרס הממשי להסרת הסנקציות הינו דו-כיווני ועוצמתי: של אירן, מחד-גיסא, ושל מדינות רבות מאידך-גיסא.
המסקנה ברורה: יש להעמיק ולהכביד הסנקציות על אירן, ויפה שעה אחת קודם; כל דחייה של אמצעי זה, רק תקשה על השימוש ב"נשק" לא צבאי זה בעתיד, שוב בשל סיבה דו-כיוונית: בהיעדר (או בהיחלש) הסנקציות, תתחזק אירן, ותתעצם ללא שיעור מחד-גיסא, בעוד שאף ארצות העולם תיחלשנה בכל הקשור למשקלן הכוחני ויעילותן בריסון אירן, מאידך.
איך בכלל מאפשרות אומות העולם לאירן על-אף מפלצתיותה, ומעורבותה המתעצמת בהפצת הטרור העולמי בו זמנית, להתדיין ולהשיג הסכמות מופלגות בתחום הגרעין, בעטותה עור של כבש? בכל מקרה, תנאי מוקדם חייב להיות בואה של אירן לכל דיון ומו"מ מסוג זה, הימנעותה מכל פעילות בכל סוגי הטרור והלוחמה מחוץ לאירן. הקרב על הפיקוח: העימות הבא במו"מ הגרעין.
