בימים האחרונים מתפתח דיון ציבורי נוקב בשאלה האם שירה איסקוב ושכנתה עדי גוזי ראויות להדליק משואה בערב יום העצמאות.
בקרב המקטרגים על החלטת ועדת הבחירה היו מי שטענו ששירה, כאישה מוכה שיצאה מ"ארון הבושה", ושכנתה עדי, שהגנה עליה בגופה ובמיתרי קולה והזעיקה בתושיה עזרה ומנעה רצח של אישה נוספת, אינן ראויות למחווה היוקרתית. כאילו ישנם קריטריונים שוועדת הפרס "המציאה" על-מנת ששירה ועדי יתכבדו בהדלקת המשואה, עד כדי כך שהיה מי שכינה את ההחלטה של בחירתן כ"פופוליסטית".
לטעמי, ההתגברות על הבושה מצידה של שירה והבאת סיפורה בפומבי, בפנים חשופות וחבולות, וההתגייסות של עדי להציל את חייה, הם מעשים עליהם נכתבים נרטיבים על גבורה ישראלית. הגיע העת שהחברה תראה נשים אשר הסירו מעליהן את מחסום הבושה, ואת רעשי הרקע של "הלא נעים" ותעניק להן את ההכרה שהן ראויות לה.
בעלה לשעבר של שירה איסקוב איננו עשב שוטה, אלא צמח האלימות שמושקה מדי יום על-ידי השתקה והחבאה של אלו המפחדות לצאת החוצה. עדי גוזי, שכנתה של איסקוב, היא בעיניי ישראל היפה אשר נלחמת על דמותה כחברה. סולידריות וערבות הדדית נמדדת לא רק בעיתות שמחה והרמת מורל. לשמוע את האלימות שקורית אצל השכנים מהמרפסת, או מאחורי דלת נעולה, ולעשות מעשה - זו הגשמת ערכים. עבור אומץ והגשמה מגיעה לנשים הללו להשיא משואה ביום העצמאות, ושכל עם ישראל מכל קצות הארץ על כל מגזריו השונים, יעמוד ויריע להן כי אין ראויות מהן לקבל מאיתנו את הצל"ש האזרחי הזה.
כששירה ועדי יאמרו "לתפארת מדינת ישראל", הן יעמדו זקופות קומה בשמן של כל אלה הנושאות כאב הנוראי וסיפורי אימה. מאחורי צלקות הגוף של שירה יש צלקות בלב, שנשים רבות - רבות מדי - נושאות אותן גם בהן בשתיקה וכאב. כשתסתכלו על שירה תראו אישה שסבלה אלימות נוראית ושרדה את התופת, שאזרה עוז ושמה לה למשימת חיים להעניק אומץ ותקווה לנשים רבות. לצידה של שירה תעמוד עדי, הלב שהרגיש ושמע, ובחרה להתערב ולהציל חיים בכך שהייתה שם, ולא התעלמה. אני מתפללת שהמעמד המשמעותי של הדלקת המשואה יעניק כוח ותקווה לכל אותן הכלואות עדין מאחורי דלתות סגורות - ולנו הנמצאים והמצאות מעברן השני. אולי המשואה הזו תהיה הסימן להתחלת הורדת הגרף המדמם של נשים אשר שילמו בחייהן, כי לא היה מי שישמיע או ישמע את קולן.
