עיצוב החלל והתלבושות של
עדיאל אריאלהוא כה וירטואוזי ביצירתיות שלו, שהוא מהווה אחד משלושת המרכיבים השווים בחלקם בהצלחת ההצגה של מסיימי הסטודיו הירושלמי של ניסן נתיב. במקום לבנות אביזרי במה, שחלקם מצויים בריאליה בחלל ההצגה, כה מדויקים באותנטיותם, היא צירפה ברקע הרחב של החלל צילומים של ארונות מטבח בבית של זה, ובחלק אחר שלו את תמונת הגינה והעצים שמחוץ לבית. בכך צלחה לחלק את מיקום הסצינות השונות ולהרחיב את היריעה אל מעבר לדמיון.
משחקם המשובח של שמונת השחקנים מורכב הן מיכולותיהם, והן מחלקו של הבימאי והשחקן
חנוך רעים שהתעקש להתעמק עוד ועוד בפרטים, וגיבש את הקאסט לדרגת שלמות. מלבד תיקון קל שיש לעשות להגיית השמות האנגלוסכסיים הלקוייה והנפוצה על בימותינו. את השם "מייקל" אין לבטא "מייקעל", אלא עם שווא מתחת לאות ק׳. כך גם את השם Evans יש לבטא בקמץ מתחת האות a .כך מבטאים זאת באנגלית, לא אמריקנית.
השחקנים ראויים כולם באותה מידה לשבח.
דנה קורן הפליאה כאחות האוטיסטית בין חמשת האחיות, שדווקא מצוקתם ליכדה אותן ליחידה משפחתית מאוחדת. הן מגוננות עליה ומסוככות מפני הגבר הנשוי שמנסה לפתותה הודות לתמימותה, והיא תורמת את חלקה כמו כל היתר להחזקת הבית הדל. כמוה
רונה אברמוב כ-אגנס הצנועה והשקטה, שאף היא נסחפת למשב הרוח העליז והשובבני שמחדיר גארי (אליאור צדקיהו) המאהב לפרקים ואבי הילד של כריסטין (נטע עמנואל). הוא מוציא למחול כל אחת מעבודתה היומיומית הרוטינית, ומפיח תקוות בלב בנו מייקל (אליהו פלאי) הממלא במחזה באופן מקסים את תפקיד המבוגר המספר את זכרונותיו משנת 1936 כשהיה בן שבע.
מיכל בוזגלו היפה והתמירה כ-מגי, מכניסה מצב רוח אופטימי בכל רגע בו עלול לפרוץ משבר. לעומת אחותה קייט (
עמית לויט), הנצמדת למציאות כשרגליה תמיד על הקרקע. למערבולת הדמויות הכה שונות זו מזו, ומצליחות לשמור על האחדות המשפחתית של חמש הרווקות שאין סיכוי שתתחתנה אי-פעם, הן בגילן והן במצבם הכלכלי הירוד - הרי חזרתו של האח המבוגר ג׳ק (
גיא כהן המכמיר) שהעצב הנסוך בדמותו והשפיפות בשל מצבו שפוטר או התפטר מתפקידו ככומר באפריקה מזה 25 שנה - חזרתו היא שמטלטלת את הקן המשפחתי, ומעצימה את ההתרגשות למראה הדימנציה שפשתה בו, הבלבול המופיע ונעלם, ומאידך על רצונו לשמור על שפיותו. ורק התעקשותן של האחיות גורמת לו בהמשך להחלים (לדבריו של המספר - הילד מייקל בבגרותו).
נושא הנטישה שחש מייקל במחזה מתקשר לחייו הפרטיים של המחזאי הנודע בריאן פריל (1929-2015), שאמו נפטרה כשהיה בן 8. כך גם המחזאי חנוך רעים שגדל בקיבוץ עם לינת ילדים משותפת ללא הוריהם, שגם לה ודאי חלק בהזדהותו עם רוח המחזה, שזכה בזמנו לפרס "טוני" לתיאטרון בניו-יורק ואף עלה על המסכים כסרט. פריל נודע גם, בין 30 המחזות שכתב, בסרטו "פילדלפיה הנה אני בא". היותם של האירים קתולים אדוקים ומתנגדים לרוח הפגנית הנושבת מתיאורי האח ג׳ק על חייו בקהילה האפריקנית, נשזרת במחזה בתגובת האחיות המגנות את אמונות הזרות שדבקו בו משהותו שם.
את תחושת הקשר לתקופה אז, ממחישה תשוקתו של המאהב השרמנטי גארי, להתגייס להלחם במלחמת האזרחים הספרדית (1936-1939). כך גם הימצאות הרדיו הישן מתוצרת מארקוני, שעבד על בטריות, והכניס רוח עליצות לשובבות שבין האחיות. כך ששילוב כל האלמנטים גם יחד של העצב הנובע מהדוחק והעוני מצד אחד, עם אהבת המוזיקה, הריקוד האירי הידוע בעולם,הברייקדאנס עם רקיעות הרגליים, המגלמים את האופי האופטימי והמאמין שיהיה טוב של האירים – כל אלה מחברים את זכרונותיו של הילד שהתבגר לכדי חלום מקסים על כל גווניו. וכמו שהוא אומר בסוף: "זכרונות הם לא בהכרח תמונת המציאות כפי שהיתה".
