ראש המטות המשולבים של ארה"ב במלחמת העולם השנייה, ג'ורג' מרשל, ראה את הניצחון המוחץ על הנאצים כהוכחה לכך ש"דמוקרטיה אינה יכולה להילחם את מלחמת שבע השנים. העובדה שארה"ב נלחמת באפגניסטן כמעט פי שלושה, אינה מפריכה את דבריו של מרשל, טוען אקונומיסט, אלא רק מלמדת עד כמה רוב האמריקנים אינם ערים למלחמה זו.
80,000 החיילים ששירתו באפגניסטן מהווים 0.25% מכלל האוכלוסייה, שמעולם לא הייתה פחות מחוברת לכוחות המזוינים שלה. 2,448 הקורבנות מחווירים לעומת 58,000 ההרוגים בווייטנאם. המחיר – 2 טריליון דולר – גולגל לדורות הבאים. לכן, החלטתו של הנשיא ג'ו ביידן להוציא את החיילים הנותרים היא פוליטית ולא כורח המציאות. הוא בהחלט רשאי לתאר את הרקורד של ארה"ב באפגניסטן כנצחון השאיפות על המציאות. המלחמה התבססה על ההנחה שארה"ב תוכל ליצור אפגניסטן יציבה ודמוקרטית; זו הייתה אשליה שהתבססה על פוליטיקה אמריקנית יותר מאשר על מציאות אפגנית, הערכת יתר של הכוח הצבאי האמריקני ושאיפה לשמר את האחדות הרגעית שנוצרה ב-9/11.
יעדיה המשתנים של ארה"ב היו עדות לדחפים המתחרים הללו. משימת המלחמה בטרור של ממשל בוש התרחבה לבניית דמוקרטיה בעקבות התקשורת השלילית על המלחמה בעירק ולחצים מצד בעלי בריתה של ארה"ב. ברק אובמה הכפיל את המאמץ באפגניסטן על חשבון עירק, משום שהרגיש שזו חובתו. דונלד טראמפ הגביר את המתקפות האוויריות על הטליבאן, כי אובמה הפחית אותן. לאחר מכן פתח בשיחות שעשויות היו להוליך להיכנשהו, אם לא היו נראות בבירור כאסטרטגיית יציאה. היה מדהים לראות עד כמה האמריקנים הפיקו לקחים מכשלונותיהם, ועוד פחות מזה – מההיסטוריה והנסיבות באפגניסטן.
רק כמה עובדות כדי להבהיר את עוצמת הכישלון. לאמריקנים הייתה עדיפות במלחמה אך לא בשמירת השלום. בסיסי הטרור בפקיסטן לא נפגעו. הממשלה בקאבול, מלאה בחסרי יכולת ופושעים, לא יכלה להבטיח את שלום האזרחים שנלכדו בתווך. לאפגניסטן אין ממשלה מתפקדת מזה עשרות שנים, וגם לא היה לה עבר של קיצוניות מוסלמית; הנוכחות של נאט"ו והממשלה הכושלת רק הגבירו את ההתגייסות לטליבאן. לארה"ב היו סיבות טובות להיות באפגניסטן: בנוסף לשיקולי ביטחון, היו לה אחריות מוסרית לאפגנים להם פיזרה הבטחות ואינטרס של מוניטין למנוע תבוסה. אבל מטרותיה הביסו את עצמן.
מאחר שכולם – דמוקרטים ורפובליקנים, חיילים ועיתונאים – תמכו במלחמה מראשיתה, היה זמן רב חוסר רצון לשים לה קץ. כשלונותיה של ארה"ב יוחסו לטעויות נקודתיות: סירוב לדבר עם הטליבאן, האיטיות בפיתוח הכוחות האפגנים, הפצצות שעלו בחיי אזרחים. אבל אין יסוד להניח שהיא הייתה מצליחה גם עם אסטרטגיה נקייה מטעויות, טוען אקונומיסט. אפגניסטן ודומותיה הן מדיניות שלא ניתן לשנות.
ביידן צודק גם באומרו שתנאים מושלמים לנסיגה לא ייווצרו בקרוב. אבל זוהי סיבה לנסיגה כעת רק אם השלמות היא עודנה אחת מן המטרות של ארה"ב באפגניסטן. והיא לא. טראמפ הוציא את רוב החיילים ואיש אינו מצפה מביידן להחזיר אותם. לכן, הברירה שעמדה בפניו הייתה להותיר אותם, בעלות מינימלית, בעוד שיחות השלום נמשכות; או להוציא אותם, ובכך להביא קרוב לוודאי לסיום השיחות ולסכנת מלחמת אזרחים.
ביידן נתן שני נימוקים נוספים לנסיגה, אך אקונומיסט לא השתכנע. אחד מהם היה שהאינטרסים האמריקנים באפגניסטן שוב אינם מצדיקים את הנוכחות, משום שהיא יכולה לפקח מהאוויר ומהחלל. אבל נראה שסוכנויות המודיעין האמריקניות אינן מסכימות. השני היה ההתמקדות הגוברת בתחרות עם סין. אבל אפגניסטן סמוכה לסין, ויש גם להביא בחשבון כיצד סין והעולם יפרשו את הנסיגה.
אפגניסטן לא הייתה רק, ואפילו לא בעיקר, מבחן לכוחה הצבאי של ארה"ב. היא הייתה מבחן ליכולת קבלת ההחלטות שלה ויכולתה להסתכל לטווח הארוך, כולל עמידה לצידו של בעל ברית בעייתי. ממשל ביידן אומר שהאתגר הסיני מצריך את אותן תכונות. הוא החמיץ הזדמנות להפגין אותן.
