משפט גולדרייך הוא אחת הבעיות המתמטיות המפורסמות והבלתי פתורות של דורנו. השערת גולדרייך גורסת שלא ניתן להפריד בין חוקר לבין מחקרו ותמיד תתקיים ביניהם לפחות נקודת השקה אחת. לפי התזה הזו, אם נפל פגם בחוקר הוא בהכרח ישליך על המחקר, בבחינת "הפסול במומו פסול". החוקר הנודע יואב גלנט הדגים יפה את "אקסיומת גולדרייך" על דרך השלילה כאשר הציב את המשוואה הבאה: "נניח שיגאל עמיר יכתוב מכלאו מסה פילוסופית מופלאה, האם יהיה ראוי לקבל את פרס ישראל"? מול אקסיומת גולדרייך ניצבת "טענת ההולדה": אומנם החוקר הוליד את המחקר בצלמו, אך מרגע שזה נולד, יש לו חיים משלו. למרות שקיים דמיון גנטי בין הורים לצאצא, התוצר שונה מיוצרו ואין לפקוד עוון אבות על בנים.
סוגיית גולדרייך התגלגלה אפילו לפתחו של בג"ץ שביצע בו מעשה משפטי מגונה כשערבב מין בשאינו מינו. מה שעשו שופטי בג"ץ בהשראת היועמ"ש אינו מתמטיקה גבוהה אלא טריק חשבוני זול: הכניסו עז בדמות פסק דין קודם וחסוי (בג"ץ 2458/08) כדי להוציא אותו בהמשך ובינתיים עיכבו את הזכייה ונמנעו מעימותים: עקר, יקר ומיותר.
אישית, אני תומך במתן פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך. מאסתי מזמן בזוכים "חיוביים" נעימים ומנומסים. היום אי-אפשר לזכות אפילו במסטר-שף בלי סיפור חיים קשה ונוגע ללב ואין להעלות על הדעת שהפרס החשוב ביותר בישראל יינתן לאנשים אפורים עם דעות משעממות.
יתרה מזאת, אם הצורך הוא אבי ההמצאה, המחאה היא אמו. מי שרובץ שבע רצון ומגרגר בהנאה תחת גפנו ותחת תאנתו לעולם לא יגלה או ימציא דברים חדשים. רק מי שמזהה בעיות יכול למצוא פתרונות. רק מי שלא מקבל את המציאות ושואף לשנותה יגלה דרכים חדשות. מכאן יוצא שחוקר מוצלח הוא זה שהולך נגד הזרם ומוחה כנגד המציאות לרבות הפוליטית.
מבחינה תיאורטית הדיון בסוגיית גולדרייך לקה בסיבוביות וגרם לסחרחורת ציבורית ובה בעת נותר תקוע במקומו. כדי לחלץ את הנעלמים מהמשוואה ואת הדיון מעקרותו, חשוב להבחין בין שאלות ובין תשובות: ברי הפלוגתא לרבות החוקר גלנט מעלים שאלות של צדק ומוסר ולשאלות כאלו אין בדרך כלל תשובה מוחלטת או מוסכמת. התשובה המוחלטת היחידה האפשרית היא תקנונית, מה שמדענים ופקידים מכנים "היופי שבמושגים מדויקים".
בתקנון פרסי ישראל שמופיע באתר משרד החינוך מופיע הנוסח הבא: "עם קבלת ההחלטה בוועדת השופטים, יובאו המלצותיה לפני שר החינוך. החלטת השופטים תקבל תוקף רק לאחר שהשר יאשר את ההמלצות. השר רשאי להחזיר המלצה, במנומק, לדיון חוזר בוועדה, לשם קבלת החלטה חוזרת. ההחלטה השנייה של הוועדה תהיה סופית". לשון אחרת, השר רשאי לערער על החלטת הוועדה אבל אחרי שזו דנה בערעור והחליטה, ההחלטה סופית ואינה נתונה לשיקול דעתו של השר.
גם טענתו שפרופסור גולדרייך לא מכבד את ערכי המדינה ואת חוקיה אינה רלוונטית: הקריטריון היחיד שמוזכר בתקנון הפרס הוא שהמועמדים הם תושבי מדינת ישראל ש"הצטיינו מאוד וקידמו את התחום" ומי שמופקד לפסוק שהמועמד אכן עמד בתנאי זה הם חברי הוועדה שהשר מינה. לאלו שדעתם אינה נוחה מנימוקים פורמליים ותקנוניים, אני מציע את הסיפור הבא: אולימפיאדת ברלין ב-1936, התקיימה בצל תורת הגזע. האתלט האגדי השחור ג'סי אוונס זכה בה בארבע מדליות זהב. היטלר שנכח בקהל כעס ועזב מבלי ללחוץ את ידו אבל אפילו הוא בשום שלב לא העלה אפשרות לפסול את הזכייה.
