אם לשפוט על-פי פרמטר של דבקות במטרה, הבקסטריט בויז (או לפחות הארבעה מהם ששרדו) היו מסתדרים יופי בצה"ל. להקות הבנים של שנות ה-90 כבר מזמן התפוגגו להן והשאירו מאחור רק ענן להיטים מתקתקים ושיירים איכותיים כמו רובי וויליאמס וג'סטין טימברלייק, אך הבויז מתעקשים להישאר ביחד. קווין ריצ'רדסון, הצלע הנעימה ביותר לעין אך לא לאוזן, נטש את הספינה במהלך הדרך, ולא מסתמן שיהפוך לסנסציית הפופ החדשה.
האלבום החדש והשישי שלהם, Unbreakable, נפתח בצורה מבטיחה. הקטע הראשון הוא אינטרו באורך דקה של הבנים שרים אקאפלה. הדבר העיקרי המבדיל בין להקת בנים טובה למחורבנת היא ההרמוניה, והקולות של הבקסטריט בויז משתלבים יחדיו נפלא.
כשממשיכים להאזין לאלבום, מגלים שהבנים, ביחד עם הקונספט של להקה מהסוג הזה, נותרו מאחור. אין שום בעיה בכך שהם נשארו בגרסה קבוצתית, אבל גם כקבוצה הם צריכים להתקדם עם הזמנים ולספק משהו קצת יותר מקפיץ, חדשני ומרגש. האלבום נשמע טוב, מלוטש ומקצועי, אבל יש רגעים שאפילו לא ניתן להרגיש היכן נגמר שיר אחד ומתחיל הבא.
נדמה שבמקום לקחת סיכונים, ההרכב בחר לרכב על גל ההצלחה של הלהיט הגדול האחרון שלהם, Incomplete. אותה בלדת פופ מהודקת החזירה אותם למודעות ואפילו גרמה לכמה סקפטים להודות שהם לא רעים בכלל. יחד עם זאת, בשנות ה-2000 אי אפשר להניח על מדפי החנויות אלבום שנשען בעיקר על בלדות ונעדר להיטי רחבה מנענעי איברים. יש ניסיונות קצביים יותר, כמו Any Other Way ו-Panic, אבל הם חסרי פוטנציאל להיטי ובהחלט לא מנענעים מספיק.
כשמדפדפים בחוברת האלבום, נתקלים לראשונה בקרדיטים של הרביעייה בכתיבה ובהפקה ב-One in a Million. למרבה הפלא (או שלא), זה השיר הראשון שמצליח קצת להתבלט ולהבּדל, עם גרוב לא רע ושירה קצת יותר מחוספסת. גם Treat Me Right, שנכתב והופק על-ידי ג'יי.סי שאזיי, פליט אן סינק, מרענן קצת את האוזן.
חבל שמייד אחריו מופיע Love Will Keep You Up All Night, בלדה שנשמעת כאילו נכתבה במקור עבור בריאן אדאמס, וגרמה לי להסתער על כפתור ה-pause עבור כמה שניות של מנוחה.
לא מזמן התארחו הבנים אצל ג'יי לנו, והופעתם הוכיחה שני דברים חשובים. ראשית, אין מקום בעולם הפופ העכשווי לכוריאוגרפיה מסונכרנת, ועשו בחוכמה הבויז שוויתרו עלייה. שנית, תמיד יהיה דור חדש של נערות מתבגרות צווחניות, שינפצו זגוגיות אולפני טלוויזיה ויבזבזו את דמי הכיס שלהן על גברים מסוקסים. בקיצור, כנראה שהבקסטריט בויז לא צריכים לדאוג לגבי כמות המכירות של האלבום הנוכחי. עדיין, אם הם רוצים להמשיך בקריירה משותפת, הם צריכים להזהר שלא להפוך ללא רלוונטיים.
הבקסטריט בויז הם גברים מוכשרים מאוד, ומגיע להם יותר מהאלבום הזה. אם הם ימשיכו לאלבום שביעי, כדאי להם לבחור בקפידה כותבים ומפיקים שיצליחו לעדכן את הסאונד שלהם. אם הם יבחרו לסיים את דרכם המשותפת, אולי סוף סוף נקבל את איי ג'יי מקלין ככוכב הסולו שמגיע לו להיות. הוא מסתמן כבר יותר מדי שנים כג'סטין טימברלייק הבא, וחלון ההזדמנויות שלו לא ישאר פתוח לזמן רב. קפוץ מהחלון, איי ג'יי, אנחנו מחכים למטה עם מזרן.
