גם בשבת זו קוראים שתי פרשות, 'אחרי מות' ו'קדושים' והקשר התכני ביניהן די ברור, שתיהן דנות בקדושה אם כי במדרגות שונות שלה. הפרק הראשון בפרשת 'אחרי מות' דן בעבודתו של הכהן הגדול, האיש הכי קדוש בעם ישראל בבית המקדש, המקום הכי קדוש בעולם ביום הכפורים, היום הכי קדוש בשנה. בהמשך באות הנחיות להתקדשות של כל אחד ואחת מעם ישראל, הנחיות והוראות הממלאות גם את פרשת 'קדושים'. אז יהודי שרוצה להתקדש, כיצד עליו לנהוג? רש"י אומר שהדרך היא: הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. הרמב"ן לא כל כך מסכים שדי בכך כדי להתקדש, לדעתו כדי להתקדש צריך להשקיע הרבה מעבר להקפדה שלא לעבור על איסורים מפורשים.
כמובן, שני הפירושים אמת, תלוי באיזה מדרגה אדם נמצא; יש מי שזהירות מעבירה על איסור מפורש היא השיא מבחינתו ובכך הוא מתקדש כדברי רש"י, ויש מי שכבר לא עולה בדעתו כלל אפשרות לעבירה כזאת, וההתקדשות שלו תהיה בפרישה ממותרות כדברי הרמב"ן. אבל עיון בפסוקי הפרשה מגלה תופעה מעניינת, נתיב ההתקדשות מחייב התייחסות חיובית לזולת ואפילו דאגה לרווחתו. הנה למשל כמה פסוקים מפרשת קדושים (ויקרא יט): [י] וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. [יג] לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל... [יד] לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל... [טו] לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
וזה עוד לא נגמר: [טז] לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי ה'. [יז] לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. [יח] לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. בסדרת פסוקים זו, בכל פסוק שני חוזרת התזכורת אֲנִי ה' או אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רש"י אומר שהתזכורת הזאת נועדה להזכיר לנו שיש מנהיג שאכפת לו מההתנהגות שלנו: אֲנִי ה', נאמן לשלם שכר ונאמן להפרע. ובמה שנוגע לנו נוסיף כי התזכורת הזאת, שחוזרת עשרות פעמים בשתי פרשות אלו, נועדה להטמיע בנו את ההכרה שהיחס שאנחנו מעניקים לזולתנו נוגע לא רק ליחסים שבין אותו זולת ובינינו, אלא גם ליחסים שבינינו ובין הקב"ה. ומכאן אפשר להפליג להשוואה מול המציאות המוכרת.
אהבת ישראל מלמדת על אהבת ה'
הימים האלה ידועים כ'ימי הספירה', ספירת העומר הנמשכת שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות. השבוע הנוכחי הוא האמצעי, הרביעי מתוך אותם שבעה שבועות ושמתי לב ששורות אלו נכתבות במוצאי היום האמצעי לספירה, היום העשרים וחמשה לעומר. בשבעת השבועות אנחנו אמורים לזכך את שבע מידות הלב, מ'חסד' עד 'מלכות' כאשר בשבוע הרביעי מזככים את מידת ה'נצח'. לצירוף אותיות זה יש כמה משמעויות ולענייננו, כתוב בחסידות, נוגעת המשמעות של ניצחון במלחמה. בפשט זה מתפרש כמאמץ לנצח אויב חיצוני וזה אכן מה שרואים במציאות הימיומית, מאמץ לנצח את הזולת. אבל בפנימיות, המאמץ לניצחון אמור להיות מופנה פנימה, לנצח את הנטיות הטבעיות שלי.
וזו עבודה הרבה יותר קשה. יותר קל להאשים את הזולת בכל מה שלא מסתדר לי ולהילחם בו כדי לקבל את מה שמגיע לי לדעתי. זו הרי הנטייה הטבעית של כל אדם כמעט, להילחם עם גורם שמחוצה לו על מה שמגיע לו לדעתו. באה פרשת השבוע 'קדושים', שאותה קוראים תמיד בימי הספירה, וחושפת בפנינו את האמת תוך דרישה להתאים את התנהגותנו לאותה אמת נצחית (מידת הנצח). ובכך הרי היא פותחת, בדרישה מאיתנו להידמות לבוראנו: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אנחנו אמורים להתקדש כי זה מה שמצווה אותנו הקודש העליון והוא גם נותן לנו את הכוחות לכך, שהרי תפקידנו בעולם הוא לייצג אותו.
לייצג אותו? את הקודש העליון? איך אפשר? ובכן אפשר, אבל לא כמו שיש הטועים לחשוב שכדי להתקדש די בכך שילמדו תורה ויקיימו את מצוות ה' כגון שבת ותפילין, אלא, כמו שהארכנו לעיל, על-ידי דאגה לטובתו של הזולת ולרווחתו. ולא שמזלזלים חלילה במצוות השבת או התפילין, הרי השבת מופיעה כבר בפסוק השני: [ג] אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. ויש בפרשה עוד הרבה מצוות שבין אדם למקום, אבל כדי להתקדש חייבים גם להקפיד על מצוות שבין אדם לחברו. חסידים שאלו את אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד: כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך" וכתוב" ואהבת לרעך כמוך" איזו מצווה עדיפה? והשיב כי "ואהבת לרעך כמוך" עדיפה שכן בכך אוהבים את מי שה' אוהב. הרי כתוב (מלאכי א, ב): אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר ה'.
