במהלך העשור אחרון אני מבחין בדיסוננס הולך וגובר בין הרצון של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים להקטין את תקני החנייה לבין העדר מערכת הסיעים המונית, מה שנקראת בז'ארגון העממי "תחבורה ציבורית".
אם עד לעשור האחרון היו תקני החנייה, כולל בערים הגדולות והצפופות, נדיבים למדי, הרי שבהדרגה הם צומצמו, ובמיוחד במרכזי הערים. עיריית תל אביב, לדוגמה, החליטה בקיץ שעבר לצמצם אותם ל-0.5 בלבד במרכז העיר ול-0.8 אחוזים בשכונות הלווין.
בד בבד גם משרדי הממשלה הרלוונטיים, ובמיוחד משרד השיכון ומנהל התכנון של שמרד הפנים, הוציאו פעם אחר פעם תקנים חדשים ומגבילים של חניות, זאת מתוך מגמה ברורה לעודד שימוש בתחבורה ציבורית.
אישית וכנשיא לשכת הקבלנים אני סבור שבעקרון זוהי מגמה נכונה וחיובית למשק הישראלי. שימוש בתחבורה ציבורית יחסוך ללא ספק תקורות שוטפות גבוהות מאוד לתקציב המדינה, עד כדי חסכון של מיליארדים, ויהפוך את אורח החיים של הישראלי הממוצע לדומה לזה של עמיתיו בחו"ל.
אולם, וזה אולם גדול, לא ניתן בשום פנים ואופן לקצץ תקנות חניה באופן גורף שכזה, ללא פתרונות תחבורתיים אלטרנטיביים סבירים. נכון להיום, זאת כל ילד יודע, התחבורה הציבורית במדינת ישראל מפגרת בעשרות רבות של שנים לעומת יתר המדינות המתוקנות בעולם הרחב, כך שלא ניתן בפועל לבקש ממיליוני ישראלים להיפרד לאנחות מהרכב הפרטי שלהם, ללא פתרונות חלופיים.
סכנה ממשית
העובדה, למשל, שישראל הינה המדינה היחידה בעולם המערבי שעדיין אין לה בכל עריה הגדולות רכבת תחתית כהלכתה, להוציא קו רכבת קלה שפועל בירושלים, ושהעבודות על הקו האדום של הרכבת הקלה שעתיד לקשר את פתח תקוה, רמת גן ותל אביב בואכה בת ים, נמשכות זה עשור בקירוב, אומרת דרשני אחד גדול.
נכון. על הנייר קיימות תוכניות מגירה גדולות וחשובות, בתוכן לרשת את כל מרחבי גוש-דן לא רק בקווי רכבת קלה שתפעל מעל לפני הקרקע, אלא גם ברשת מקיפה ומודרנית של מטרו תת-קרקעי, אולם ברור לכל שעד שתוכניות אלה יתממשו, ייקחו שנים רבות שבהן גוש-דן המורחב יהפוך לבוקה ומבולקה, עד כדי סכנה ממשית של קריסת תשתיות ופגיעה קשה בכלכלה הישראלית.
ובמילים אחרות, קיצוץ תקני החנייה, רעיון הגיוני ומבורך לכשעצמו, רק יחמיר עוד יותר(!) במהלך השנים הקרובות את מצוקת תושבי המטרופולין, שימצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, בין קיצוץ סיטוני לא מבוקר של תקני חנייה, לבין מציאות עגומה של אלטרנטיבת תחבורה ציבורית שכמעט ואינה קיימת כלל.
כדוגמה חיובית, דווקא, אביא את ההתעוררות הדרמטית של העיר בת ים, שבשנים הקרובות יילכו וייבנו בה עשרות גורדי שחקים עם שימושים מעורבים, עסקים, מסחר, בתי מלון ומגורים, במרחק הליכה מתחנת הקו האדום של הרכבת הקלה העתידה לקצר משמעותית את זמן הנסיעה בינה לבין מרכז תל אביב.
אולם, לצערי, זוהי בהחלט דוגמה יוצאת דופן שאינה פותרת כלל ועיקר את ה"הגיון העקום" של מקבלי ההחלטות, הן במשרדי הממשלה והן בעיריות, שטווים מציאות אלטרנטיבית של מערכת הסעים המונית שבפועל רחוקה מאוד מלהיות קיימת, כך שיש מקום לשקול שוב, ולגופו של עניין, את התפיסה הגורפת של צמצום תקני חנייה, זאת לבל תהפוך להיות חלילה חרב פיפיות.
