עברנו את מערכת הבחירות הרביעית הסוערת ולמרבה הצער, אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה של חברה מפוצלת עטופה במערכות של שנאה חסרת מעצורים. נכון לרגעי כתיבת שורות אלו לא נראה, שאנחנו עומדים בפני כינון ממשלה חדשה בישראל. אך כל מחנה שיקים ממשלה, אני רוצה לאחל לו, שיכונן ממשלה חדשה בישראל, שהמצפן החברתי המנחה את פרשת "אמור" הוא זה שינחה את ממשלת ישראל העתידה לקום.
הפרשה מפגישה אותנו עם ביטויי מחויבות מיוחדת כלפי החלשים החיים בתוכנו. בפרשה עולה דרישה לפתיחות סוציאלית ולהשתתת צדק חברתי תוך תביעה תקיפה לבסס בחברה שלנו דפוסים חיים של ערבות הדדית שמחממת את הלב - "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְּכַלֶּה פְּאַת שָׁדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלֶַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אוֹתָם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג 22)
רגישות ומחויבות כלפי החלש היא בבחינת מצפן, שחייב לכוון את חיינו החברתיים. הוא חייב להיות מעוגן בדפוסי החוקים שאנחנו מחוקקים. החלש זה לא רק העני, אלא גם בן המיעוט הלאומי - הַגֵּר החי בתוכנו.
רגישות ומחויבות כלפי החלש בחברה, שמנחה את הפרשה, חייבת ביתר שאת לקבל ביטוי אחרי שמגפת הקורונה פגעה ביציבות התעסוקץיץ של עובדות ועובדים רבים. אנחנו חייבים ברוח פרשת השבוע להיות קשובים למצוקותיהם של רבבות רבות של עצמאיים, שמתמודדים עם ההיחלצות מקריסה כלכלית המאיימת עליהם. הם שמים את כל יהבם על יד מושטת של מוסדות המדינה, שתסייע להם לחצות את מה שהותירה בהם המגפה הקשה.
מצער, שדווקא פרשה המובילה אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים, אותה פרשה כללה בתוכה תביעה פוגענית לפסילת כוהן מתפקידו בקודש, אם נמצא בו מום גופני מולד או מום כמו שבר יד או שבר רגל (ויקרא כ"א 15-23).אני, כשוחר ספר הספרים, קשה לי לקבל פסילת אדם לתפקיד רוחני, אם פגע גופני דבק בו.
כואבת לי הפסילה הגורפת של אדם מכל תפקיד דתי ערכי, ונשללת אפשרות לשהות במקום הקדוש, אם דבק בו מום גופני. מצער, שאפילו נשללת ממנו האפשרות לבוא למקום שעבורו הוא משכן לחוויה דתית בעלת משמעות רבה.
אודה, שקשה לי לגשר בין שני הקטבים. קוטב אחד מעלה אותי לעבר פסגות מוסריות וערכיות - "... לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם" הקוטב השני מפגיש אותנו עם אמירה מקוממת - "כִּי כָּל אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרַב - אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ...כָּל אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אהרן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּי.."
רבים מאתנו פגשו אנשים לא מעטים, שהטבע התאכזר כלפיהם.
הם באו לאוויר העולם עם מום גופני קשה. יש ביניהם אנשים עם עוצמות מוסריות נעלות. הם לא בחרו בנכות. נכות בחרה בהם. לכן עלינו כקולקטיב אנושי מוטלת מחויבות לסעוד אותם. הסעד לא חייב תמיד להיות כלכלי, אלא מתן כבוד וסיוע להגיע לפסגות בכוח תכונות רוחניות, כשיכולת פיזית כזו או אחרת ניטלה מהם עקב מומם.
קשה לי לקבל פסילה גורפת של פרשת "אמור", האוסרת כניסה לנכה למקום הקדוש וחלים עליו איסורים חמורים - "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ...אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יֵש בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק ... לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ
וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי..."
מדוע נוסף על מכה גופנית, הדורשת מנכה להתמודדות קשה יום-יום, מטילים עליו חותם של מחלל את הקודש עקב מום גופני. קשה לי לקבל את פרשנות אברבנאל, המצדיקה את האיסור בטענה, שאין להפקיד עבודות חינוכיות במקדש בידי מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור עקב מראהו הפגום ובעקיפין לזילות במעמד הקדוש ברוך הוא.
אסור לנו להדיר
גִּבֵּן או תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, במיוחד שקיימת אפשרות, שטמונים בו מטענים אינטלקטואלים ומוסריים.
אני מסיים את הכתיבה, כשמגיעות אלינו ידיעות כואבות על ארבעים וארבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים בהר מירון. נתייחס לרבבות, שעלו להר מירון, כמבטאי צפייה ותשוקה כמו הצפייה והתשוקה של העם לטקס העומר, המתואר בפרשת "אמור". טקס הבאת העומר, המתואר בפרשה, נחגַּג ברוב פאר לא רק בגלל הקורבן, אלא בגלל היותו סמל להתחדשות והתחלה מחדש. חובה עלינו לכבד את הרבבות, שעלו להר מירון והצטופפו בדבוקה המונית, כרבבות שרק ביקשו התחדשות והתחלה חדשה ויפה של חיינו כפי שהם הבינו וכפי שהם האמינו. מצער, שלמעלה מארבעים איש, שנשאו בלהט רב את האמונה בטוב ואת הצפייה והתשוקה לטוב, מצאו את מותם, ונותר רק הרע מכל למשפחות ההרוגים והפצועים הרבים.
