המבחן של מודיעין מעולה – כתב סקוט פיצג'רלד – הוא היכולת לשקול שתי דעות מנוגדות בעת ובעונה אחת ולשמור על היכולת לתפקד. במשך עשרות שנים זו הייתה המדיניות ששמרה על השלום בין ארה"ב לסין בנוגע לטייוואן, אי-בן 24 מיליון תושבים במרחק 160 ק"מ מחופי סין: מנהיגי סין טוענים שהאי הוא חלק מהמדינה, ארה"ב מהנהנת ושומרת על עצמאותו. מדיניות זו קורסת, קובע אקונומיסט: ארה"ב חוששת שלא תוכל להמשיך ולהרתיע את סין ממתקפה צבאית על טייוואן, אולי כבר ב-2027.
מלחמה תהיה הרת אסון, ולא רק בשל ההתנגשות בין שתי מעצמות גרעיניות ושל שפיכות הדמים בטייוואן. סיבה אחת היא כלכלית: האי הוא לב תעשיית המוליכים-למחצה; חברת TSMC המקומית מייצרת 84% מהשבבים המתקדמים ביותר בעולם. אם הייצור שלה ייפסק, ענף האלקטרוניקה העולמי יושבת. הסיבה השנייה והמרכזית היא שטייוואן היא ליבת היריבות בין ארה"ב לסין. למרות שארה"ב אינה מחויבת מבחינה חוזית להגן על טייוואן, התקפה סינית עליה תהיה מבחן ליכולתה הצבאית והדיפלומטית ולנחישותה הפוליטית. סין עלולה להפוך בן-לילה לכוח הדומיננטי באסיה, בעלות בריתה של ארה"ב יידעו שלא ניתן לסמוך עליה והסדר העולמי האמריקני יקרוס.
כדי להבין כיצד למנוע עימות במיצרי טייוואן, יש להתחיל בסתירות ששימרו את השלום בעשורים האחרונים. סין מצהירה שהיא מחויבת לאיחוד. אזרחי טייוואן בחרו ממשלות המתנגדות לו, אך לא מכריזות עצמאות. ארה"ב מגנה על טייוואן מהתוקפנות הסינית, למרות שהיא מכירה בממשלה בבייג'ינג. מה שהשתנה לאחרונה הוא התפיסה האמריקנית של העוצמה הצבאית הסינית. הצי הסיני השיק 90 ספינות מלחמה גדולות וצוללות בחמש השנים האחרונות, פי ארבעה-חמישה מהכוח האמריקני במערב האוקיינוס השקט. סין מייצרת מדי שנה למעלה מ-100 מטוסי קרב מתקדמים, היא הציבה נשק בחלל ויש לה טילים המסוגלים לפגוע בטייוואן ובכוחות האמריקניים ביפן, קוריאה הדרומית וגואם. במשחקי מלחמה של תקיפה סינית בטייוואן, ארה"ב החלה להפסיד.
כמה פרשנים אמריקנים סבורים, שהיתרון הצבאי יוביל את סין למתקפה - לא כמוצא אחרון אלא משום שהיא יכולה. אבל למרות שסין הפכה להיות סמכותנית יותר ולאומנית יותר, אקונומיסט סבור שזו פרשנות פסימית מדי. הנשיא שי ג'ינפינג אפילו לא התחיל להכין את עמו לאפשרות של מלחמה. במלאת 100 שנה להקמתה, המפלגה הקומוניסטית בונה את סמכותה על שגשוג, יציבות וכוחה העולמי העולה של סין. כל זה ייפגע באמצעות מתקפה שתוצאותיה מוטלות בספק, כולל הדרך לשלוט באי המורד. מדוע לסכן את כל זה אם אפשר להמתין לזמן בו הסיכויים יהיו טובים יותר?
זו נחמה פורתא בלבד, כי איש אינו יודע בוודאות מה שי חושב כיום, שלא לדבר על יורשו בעתיד. חוסר הסבלנות הסיני צפוי להתעצם. נכונותו של שי להסתכן עלולה לגדול, ודאי אם ירצה שהאיחוד עם טייוואן יהיה הפנינה שבכתר מורשתו. כדי להבטיח שמלחמה תהיה הימור גדול מדי, ארה"ב וטייוואן צריכות לחשוב קדימה. במקום לבנות מערכות נשק גדולות ויקרות החשופות לפגיעה סינית, מוטב שטייוואן תשקיע בטקטיקות וטכנולוגיות שיהפכו פלישה אליה למתסכלת. ארה"ב זקוקה לכלי נשק שירתיעו את סין מפלישה אמפיבית; עליה להכין את בעלות בריתה, כולל יפן וקוריאה הדרומית; ועליה להעביר לסין את המסר לפיו בכוחה להגיב.
יהיה מסובך להשיג איזון כזה. הרתעה מבוססת לרוב על נחישות חד-משמעית להגיב. יש להוציא לסין את החשק לנסות לשנות בכוח את מעמדה של טייוואן, תוך הבטחה חוזרת שארה"ב לא תתמוך בעצמאותו של האי. הניצים בוושינגטון ובייג'ינג תמיד יתארו את האיפוק כחולשה. ובכל זאת, הפגנות תמיכה אמריקניות כמו ביקורים של אוניות מלחמה בנמלי האי, עלולות להתפרש בצורה שגויה כשינוי מסוכן בכוונות האמריקניות.
את רוב הסכסוכים מוטב לעזוב לנפשם. את אלו שניתן לפתור רק במלחמה, ניתן לעיתים לדחות, כפי שאמר מנהיג סין דנג שיאופינג: להותיר אותם לדורות חכמים יותר. אין מקום המציג מבחן למדינאות כזו יותר מן המקום המסוכן ביותר בכדור-הארץ.
