שוב ושוב הוכח כי יש פער עצום בין הזהויות והתדמיות שיש לגבי מגזרים מסוימים בחברה הישראלית, לבין המציאות בחיי היום היום. חלק גדול מאותם צעירים וצעירות שנהרגו באסון הזה, משתייכים לזרמים שמוגדרים כחרדים, חלקם קיצונים, כאלו שאנחנו לא אוהבים לאהוב כל השנה.
אנחנו כועסים בעיקר על המנהיגים הפוליטיים שלהם, העסקנים, שמנצלים את כוחם בממשלה, בכנסת ובכלל. הקורונה הקצינה את מערכת היחסים בין חילוניים לאותו מגזר חרדי, בעיקר על-רקע אי-ציות לתקנות הקורונה. אבל גם אז כמו ביומיים האחרונים, הערבות ההדדית שרבים מרבים להספיד אותה, שוב הוכיחה את עצמה מזאת דבר היוודע האסון. קבוצות של אזרחים, חילונים, ערבים, ומגזרים שונים הציעו את עזרתם, נענו לקריאות לתרומות דם, הביאו מזון וציוד למשפחות שהיו צריכות להיות צמודות ליקיריהם שנפצעו, או למרבה הצער לזהות אותם במכון באבו כביר.
הגדילו לעשות תושבי שכונת אבו כביר שהציעו לארח משפחות דתיות בשבת, כדי שיוכלו להגיע למכון לזהות את הגופות. גם בכפרים הערבים הסמוכים להר מירון, יצאו קריאות של תושבי הכפרים שהציעו את בתיהם למשתתפי האירוע שלא הצליחו לצאת משם לפני כניסת השבת. האם החיבור הבלתי אפשרי זה, יהווה פריצת דרך ביחסים בין חרדים לחילונים? כמובן שלא נפקד מקומם של מחוללי ההסתה, באמצעות המקלדת, באמצעות הרשתות החברתיות.
סמכות בלי אחריות
כמו בכל אסון בסדר גודל כזה, נעלמים כל אלו שנושאים באחריות לניהול הלקוי שלו, חוץ ממפקד המחוז הצפוני, שהודיע מייד כי הוא לוקח אחריות, שמענו שתי תגובות ממפכ"ל המשטרה ומהבוס שלו השר לביטחון פנים. למדנו מהם פרק חדש לתרגום המילה אחריות. "אני לוקח אחריות אבל לא את האשמה" אמר כבוד השר. נוסח דומה נשמע מהמפכ"ל. כלומר מי שאחראי על אירוע או תהליך מסוים, והאירוע כשל בדומה לאירוע במירון, לא צריך לתת את הדין. הוא אחראי, כי זה תפקידו. אבל לא אחראי לליקויים, אם היו, בניהול האירוע.
ומכאן שנשאלת השאלה אז מי אחראי? מה התועלת בלהגיד אני אחראי אבל לא אשם? אגב השימוש במילה אשם לא במקומה. איש לא אמר להם שהם אשמים. הדרישה היא להקים מנגנון בדיקה שיחקור לעומק את מה שקרה, יחקור אותם ואם יימצא כשל, אז הם ישאו באחריות. במקרה קיצון, בבדיקה אובייקטיבית על חלק מהם תוטל אחרית למותם של 45 איש, עבירה פלילית ברמת חומרה גבוהה. לעומת זאת השר שהוא נבחר ציבור, לא צריך להמתין לוועדת חקירה. הוא היה צריך להודיע הערב, אני לוקח אחריות, כשלנו, ואני מתפטר. זה לא קורה וכולנו יודעים למה.
טענות המשטרה
באולפנים ישבו קציני משטרה בהווה ובעבר, שסיפרו על מערכות לחצים, מצד גורמים פוליטיים, שדחקו בהם לאשר את האירוע למרות שהסכנות שם היו ידועות, לא רק על סמך דוחות מבקר המדינה אלא על סמך כל מי שהיה שם. אני מאמין לאותם קצינים שלחצו אותם. בסיטואציה הכאותית שאנו חיים בה, בהעדר ממשלה מתפקדת, ובימים של מו"מ ביזארי של שני גושים להרכבת ממשלה, לא צריך להתפלא מהלחצים. אבל למרות זאת, הטיעון הזה לא יכול לעמוד להגנתו של אף שוטר, בוודאי לא קציני משטרה.
אם ידעתם שהאירוע מסכן חיי אדם, הייתם צריכים להתריע, להודיע שאתם לא מאשרים את קיומו ומגלגלים את האחריות לדרגים הממשלתיים והפוליטיים. מישהו מהם היה לוקח אחריות. משטרה לא צריכה להמתין לאישורים, לפניות או ללחצים. כששוטר מזהה סכנה ברחוב, הוא לא מחכה שמישהו יצלצל למשטרה אלא פועל באותו רגע. אח"כ בודקים מה קרה ולמה, ולכן שוטרים וקצינים יקרים. לצד ההצדעה ההערכה והכבוד על פעילותכם בשטח, אתם צריכים לעשות בדק בית אצלכם, להסתכל לעצמכם במראה ולהגיד: האם עשיתי הכל להציל נפש אחת מתוך 45 הקורבנות?
התקשורת
כמו בכל אירוע התקשורת חושפת עכשיו עדויות, הקלטות ומסמכים שמראים שהכל היה ידוע ולא עשו כלום. אם הכל היה כל כך היה ידוע מדוע אף כלי תקשורת לא התריע, לא ביצע תחקיר, מדוע אף כלי תקשורת לא הביא מדבריהם של אותם אלו שהתריעו, והם גורמים ידועים? זהו עוד סממן להחלשת מעמדה של התקשורת בארץ. בניגוד לתדמית שמנסים לייצר לה נכשכנית, תוקפנית ("סמולנית") היא רחוקה מלהיות כזו. מלבד קומץ עיתונאים אמיצים, תחקירנים, שדרים כפי שכבר נאמר אין זו הפעם הראשונה שנחשפים מחדלים, אירועי אסון, שהיה ידוע מראש עליהם, והתקשורת למרבה הצער נאלמה דום.
