בשלושה במאי הכריז נשיא ארה"ב: "אני, ג׳וזף ר. ביידן גוניור, נשיא ארצות הברית של אמריקה, באמצעות הסמכות שניתנה לי על-ידי חוקת וחוקי ארה"ב, מכריז בזאת על חודש מאי 2021 כחודש האמריקנים המבוגרים. אני קורא לאמריקנים בכל הגילאים לחגוג אמריקנים מבוגרים בחודש זה ובכל השנה".
הנה עוד חתימה שנוספה לכל הצווים הנשיאותיים. רוב אלו הקודמים נועדו למחוק ולהרוס כל זכר של הממשל הקודם, כמו גם את ארה"ב כפי אנו מכירים אותה. מה באמת ישתנה באמצעות ההצהרה החדשה? מה מטרתה? האם יש בה תועלת כלשהי?
הנשיא הוא חלק מאותה קבוצה של אנשים מבוגרים, אך הוא מבודד מהם. ראשית הוא הנשיא. אשתו פועלת לצאת אל העם, להיות בקשר, להראות נוכחות, להראות שאכפת לה. אך בכל זאת, הם מבודדים ומוגנים, עד סוף ימי חייהם (הן באופן פיזי והן על-ידי רשת הגנה כלכלית). שנית, הוא חלק מהאליטה של וושינגטון די. סי, וכך הוא מנותק לחלוטין מהעם. כפוליטיקאי משופשף, הוא ובני משפחתו וקרוביו ייצרו לעצמם הון עצמי מרשים ביותר, עושר שאנחנו, פשוטי העם, לא יכולים להשיג משך חיינו. אך הנשיא מבודד לא רק בשל מעמדו. הוא פשוט לא זוכר כבר, והכל מעורפל, ומישהו מזה שנה ויותר מושך בחוטים, לא הנשיא. הנשיא אף פעם לא יצטרף להתמודד עם הקשיים של מישהו שמזדקן, שחייו משתנים.
אספר לכם על המציאות בשטח. לא זו של הנשיא-המנותק או הישראלים העשירים או אפילו היהודים העשירים. אספר לכם על מה שקורה לאנשים בדיוק כמוני וכמוך. חומר למחשבה.
ישראלית שגרה פה כבר עשרות שנים, התאלמנה מבעלה, נשארה בלא כלום לאחר שהם איבדו את מרבית רכושם בשל מיידוף ועתה משך למעלה משנה התמודדה עם הבידוד והניתוק, עם חיים לבד בחדר קטנטן, שמישהי משכירה לה בשכר דירה מופרז, חוזרת ואומרת לי כל הזמן: "בשביל מה אני חיה"? היא נעה ונדה בין דיכאון לרגעים בהירים, צלולים, כמו פעם. ככל שאני מנסה, אני לא מצויד להתמודד עם זה. האם המחלקה של שרותי הגנה על מבוגרים היא המען הנכון? כל זמן שהיא יכולה לגור באופן עצמאי, זו הדרך הנכונה - כל זמן שהיא לא מהווה סכנה לעצמה או לסביבה. אם אתקשר לאותה מחלקה, אולי יאשפזו אותה (לא כל כך למענה, כי אם בכדי להגן על עצמם), וכך יצא שכרה בהפסדה, גזר דין של מוות.
אין כסף לתרופות
הנה, בעלת דירת-החדרון שלה גובה ממנה סכום שדמי הביטוח הלאומי שהיא מקבלת מכסים בקושי, ואז לא נשאר כסף. האם יש מי שיעזור? אם היא הייתה גרה בעיר סנטה מוניקה, שמכירה בעובדה שכדאי לעזור לאנשים מבוגרים להשאר בבתיהם, כי האלטרנטיבה תעלה לעיר הרבה יותר ביוקר, היא הייתה זכאית להשתתפות בשכר דירה - עד שבע מאות דולר בחודש - דבר המפנה את אותו הסכום לתרופות, אוכל ושאר הוצאות. אך היא גרה בחלק אחר לגמרי, בעיר אחרת.
צחוק הגורל הוא זה שכל "חבריה" לשעבר שכחו אותה. היא מסבירה את זה בכך שכשנגמר הכסף, נגמרה החברות. כל כמה שזה נכון, זו לא הסיבה היחידה. כשמזדקנים, יש לזולת הרבה פחות סבלנות אלינו. ואז הגיע הנגיף וגרם לכולנו להסתגר, וכך אותה ישראלית שאולי לא כל כך מקושרת למה שקורה בעולם מחוץ לדירת החדר הקטנטונת שלה - אותו בית סוהר - לא מבינה שאין כאן כל כוונה רעה, פשוט איש לא יוצא, אין פעילויות בפורמט שהיה ולא נפגשים.
אתם אומרים ש"יש זום" וכל כך הרבה אפשרויות אחרות. נכון, אך בשביל זה צריך טלפון חכם (וכסף לדמי שימוש חודשיים) או מחשב, וכשאין כסף לתרופות או למחיה בסיסית, ואין מי שידריך ויסביר וידאג להציג את הדברים הפשוטים ביותר במחשב, כל זאת לא תקף, והבידוד גדול עוד יותר, ואין פלא לפיכך שהאדם שתמיד היה מעורב ופעיל נכנס לדיכאון. בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה להמשיך לחיות? רק לי אין את הכלים להתמודד עם כך.
אני נזכר בתמונה שנשלחה לתקשורת, להאדיר את אחד הדיפלומטים המקומיים, כשהוא מחלק מחשבים להיספנים בלוס אנג׳לס. כבר שמענו ליחשושים: היהודים קונים קולות! היהודים העשירים באים לרחם על ההיספנים העניים ולרכב על גבם. מה לגבי דאגה לישראלים, בני המשפחה שלך, שאתה הגעת לכאן לייצג את מדינתם וכה אוהב להתהדר בתארים ובהודעות לעיתונות על פועלך? כן, הם החוליה החלשה ביותר, ואתה יכול להמשיך להתעלם מהם, בדיוק כפי שהמדינה מתעלמת מכל ניצולי השואה כאן שעודם בחיים. אך בואו נחשוב איך מחשב אחד עם שעה בחודש של אחד מעובדי הקונסוליה המאד חשובים שיצא לשטח להתנדב היו יכולים לשנות חיים של אדם אחד, גם אם היא ישראלית ולא היספנית, גם אם היא מבוגרת וקצת איטית ולא צעירה וסקסית כמותם.
יש מי מאתנו שמאמין שמי שמציל נפש אחת, מציל את העולם כולו. לאותה ישראלית אין רשת הגנה. אין ארגונים שידאגו ודואגים לה, בעוד שלילדים ההיספנים יש ועוד איך. אך אחד סקסי וראוי לתקשורת, בעוד השני יכול למות ולמי יהיה אכפת? אכן, מה קורה לישראלים שמתים כאן בלא כלום? ממילא התייחסנו אליהם כאילו הם לא קיימים, כך שדבר לא ישתנה אם הם באמת חיים או מתים, וכך מהדהדת באוזני השאלה שאותה ישראלית שואלת אותי "מדוע אני חיה? בשביל מה? אשים קץ לחיי ויהיה לכולם טוב יותר". מי ידאג לה לקבורה? או שיהיה גורל כגורל כלב רחוב?
עזרה ממשית
הרבי שלי, שגם הוא באותה קבוצת גיל, וגם הוא מרותק לביתו, וגם הוא נכנס למשברוני דיכאון, התייצב מיד ואמר, בוא ננסה למצוא לה מקום, אחד מאותם מקומות מגורים למבוגרים. אך הזול ביותר מהם עולה פי שלושה וארבעה מהכסף שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי מדי חודש, ולבית האבות היהודי בואלי רשימת המתנה של מאות אנשים.
אך כשמחפשים מוצאים! דרך אחייניתו של הרבי הגענו לפדרציה הפרסית אמריקנית יהודית. להם יש "קרן חרום" ולה תקציב המגיע רק מתרומות של כארבע מאות אלף דולר בשנה. אומנם בשנה החולפת התרומות הדלדלו, אך כשיש צורך, מוצאים פתרונים. הישראלית היא לא פרסיה, ואפילו לא מעדות המזרח, אך כל זה לא שינה לפדרציה הפרסית יהודית: "היא יהודיה" הייתה התשובה, ומיד הם נרתמו לעזרה. לא עזרה בדיבורים, כי אם עזרה ממשית.
למי שיגיד לי "עצור, יש את הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי, ולפדרציה יש ארגון של שרותי רווחה למשפחות יהודיות ולהם בניין חדש לגמרי בשדרות פיירפקס, כמו גם משרדים אחרים ברחבי העיר, והמון עובדים ותקציב של כמה מיליונים", אכן ואכן, והם כה דאגו שמנהלת המשרד הסבירה לי - לאחר ששאלה אם אותה ישראלית שייכת לקבוצת מיעוט מיוחדת, שעלי לפנות למחלקה לשרותים סוציאליים, כי בתקופת המגיפה "הם אלו שמטפלים". כמה קל לגוף השוחה בכסף להעביר את האחריות לאחר, ועד כמה בלתי אפשרי לזכות בתשומת לב ובעזרה מגופים ממשלתיים. איני אומר זאת בגלל שלא ניסיתי, אדרבה ואדברבא, הכל מתועד, ואני עדיין מחכה שעובדת סוציאלית תתקשר חזרה. לפני שנתיים היא קבעה שאכן יש צורך, אך איש לא טרח לבדוק מאז, או לבקר כנדרש, והזמן עובר, ומישהו מקבל הרבה מאוד כסף כל חודש עבור שרותים שלא ניתנים. אך למי אכפת? זו השיטה! אפילו לפדרציה היהודית, לאחר אותה שיחה, הדבר לא דיגדג, והם כה עסוקים שמדוע להתקשר לבדוק, לראות אם משהו התקדם, כי אם לא, אולי הם יוכלו לעזור?
למי שאכן אכפת הוא לזר מוחלט, לפדרציה הפרסית יהודית, בגלל שאותה ישראלית היא יהודיה ונמצאת במצב ביש. היא זקוקה לעזרה, והם יצאו מיד לעזור. עזרה מיידית, גם אם זמנית, בשכר דירה. הפניה לרופא. ועוד ועוד ועוד. בכל נקודה הם דואגים להמשכיות: הפניה לרופא, אך איך אותה ישראלית תגיע לרופא? הם דואגים לכך. הגשת בקשה לדיור מוגן. עזרה נפשית. ועוד ועוד.
יושב לו גוף ענק השוחה בתקציבים אדירים. יושבת לה הקונסוליה שישראלים החיים כאן שייכים לה בדרך זו או אחרת, או לפחות אמורים להיות שייכים, כי גורלנו אחד, ויהיה מה שיהיה, האחריות הבסיסית היא של המדינה (את זאת לימדו אותנו הנאצים). וחיה לה קהילה עצומה, שמאד אכפת לה מארועים נוצצים ותרבות ופעילויות לרוב, אך גם צריך להיות אכפת לה מהאחר, כי קהילה נמדדת לא על-ידי סבן ואידלסון ז"ל כי אם על-ידי האלמנטים החלשים ביותר שלה (עד היום מצווים אנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שזינב באלו החלשים ביותר שנמצאו במאסף). ומה עושים כל אלו - כל אחד לחוד וכולם ביחד? הפדרציה והקונסוליה והקהילה הישראלית, ראשיה וחבריה? כלום אחד גדול. בקעה מלאה עצמות, והנה יבשות מאד. ומה עושה הפדרציה היהודית פרסית, שלה לא צריך להיות קשר וודאי שלא ישיר? מתייצבת ומצילה עולם ומלואו, איש ואישה, אחת ואחד, קלף אל קלף היא מקרבת ומחשלת אותנו, ממש כדברי הנביא יחזקאל. נווה מדבר על פלגי מים.
סכנת חיים
בפתיחה של ההצהרה על חודש האנשים המבוגרים בארה"ב, הנשיא ביידן מזכיר שלמעלה מ-80% מכלל המתים מהלך המגיפה הגדולה הם של בני 65 ומעלה. הנשיא מצהיר שהממשל מכיר את הערך של אנשים מבוגרים ותומך בנושאים החשובים להם ביותר, כמו ביטוח רפואי, ביטוח לאומי, הורדת מחירי התרופות ואופציות לטיפול ארוך טווח. כיון שכך, "תוכנית ההצלה האמריקנית מציבה את צרכי האמריקנים המבוגרים במרכז הדרך להתאוששות, ובראש בראשונה הציבה אותם לפני אחרים לקבלת החיסון". הנשיא בהקדמה להכרזתו ממשיך בכל הדרכים שכסף - הרבה מאוד כסף מבוזבז - צריך להיות נגיש לתוכניות שונות למבוגרים.
האם כל זה באמת עובד? רק הרעיון שאנשים מבוגרים נמצאים בראש הרשימה לקבלת חיסון בגלל הנשיא וממשלו מצחיקה ומעציבה בו זמנית. הנגיף תוקף בעיקר את האנשים המבוגרים ומהווה סכנה מיידית לחייהם. בנוסף, הבידוד הממושך, הניתוק מהעולם עושה בהם שמות. כיון שכך, הם אכן הראשונים שצריכים לקבל את החיסון.
יתרה מכך, כסף אינו פתרון - את זאת אנחנו רואים בהתרבות חסרי הבית למרות כל מאות המיליונים שהעיר לוס אנג׳לס והמדינה מוציאות מדי שנה להלחם בתופעה. גם תוכניות ממשלתיות אינן הפתרון, שכן גופים ביורוקרטיים דואגים קודם כל לעובדיהם ולתקציבי הענק שלהם, ורק בסוף לשרות ללקוח, למטרה שלשמה הוקמו.
אז מה נשאר? אנשים חדורי אמונה, אנשים שאכפת להם. ואולי על כך אמר מיכה המורשתי בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה, אשר חזה על שומרון וירושלים (ו׳:8): "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". ועל כך נאמר בספר תהילים (ע"א:9): "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".