אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי-שכלי, שבו אדם מבין את ומזדהה עם מצבם הרגשי של אחרים. כשאנו חשים אמפתיה כלפי מישהו, נוצר חיבור וקשר של הזדהות בינינו לאותו אדם. אמפתיה אינה חולשה אלא ביטוי לחוסן נפשי, ליכולת לצאת מעצמך, להביט על העולם מזווית ראייה רחבה יותר ולזהות את המשותף במקום את השונה בינינו לאחרים. היעדר אמפתיה וחוסר רגישות לסבל הזולת אינן תכונות שנהוג להתהדר בהן בחברה מהוגנת.
כדי לגייס אמפתיה אדם צריך להיות מסוגל לדמיין את עצמו או מישהו מהקרובים לו בסיטואציה דומה לשל הקורבנות. לשם כך אגב, אין צורך להשתטח על קברות צדיקים או להאמין באלוהים שכן כמעט כל אחד מאתנו חווה פעם תחושת חוסר אוויר או מחנק. מצד שני, התנשאות יוצרת חיץ רגשי ביננו לבין אחרים. כאשר אנחנו חשים עליונות על מישהו אחר, כאשר אדם או מגזר אחר נתפס בעינינו נחות מאתנו מבחינה אינטלקטואלית, תרבותית או מוסרית יכולתנו ונכונותנו להזדהות אתו קטנה והוא מפסיק לעורר אצלנו אמפתיה. זה כנראה המקרה עם ירון לונדון. מבחינה אינטלקטואלית ירון לונדון הוא ללא ספק אדם מוכשר. מבחינת אינטליגנציה רגשית ההפך הגמור.
ירון לונדון פרסם אתמול טקסט שעורר הדים רבים, בו הוא משתף את הציבור הרחב בעובדה שהוא נותר אדיש כשנודע לו על האסון במירון. לכול אלו שהיו משוכנעים שירון יפה הנפש, הוריד את הדגל לחצי התורן ומרגיש צער עמוק, הוא מבקש להבהיר שהוא לא, והוא גאה בחוסר רגישותו. ירון לונדון מאמין ברצינות שעמדתו הרגשית היא בעלת ערך ושלציבור הרחב יש עניין ברגשותיו שאם לא כן לא היה טורח ומייצר את הסטריפטיז הרגשי והאגו טריפ המשונה הזה.
ירון זהבי מרגיש עצמו "אמיץ" וחלוץ ההולך לפני המחנה, כי לדעתו הוא משמש פה לרבים אחרים שמרגישים (או לא מרגישים) כמוהו וחוששים להיחשף. הטענה הלוגית העיקרית של לונדון היא שקורבנות האסון במירון אינם קרובים לליבו כיוון שהם חיים בתרבות אחרת שרחוקה מרחק שנות אור מתרבותו החילונית, ישראלית, שמאלנית, ליברלית ורציונלית ולכן מבחינתו האירוע כאילו קרה בפלנטה אחרת ולא בישראל שלו. אם יש לו איזה רגשות כלפי העדה החרדית ששכלה רבים מבניה אלו רגשות של בוז, זלזול, וכעס.
החכם הפילוסוף
ממרומי עמדתו הרציונאלית לונדון, "הישראלי היפה", מביט על החרדים כחוקר טבע או אנתרופולוג ומתקשה להרגיש אמפטיה כלפי מנהגיהם המשונים. למרות שפע מידותיו הטובות, ירון שלנו, שרגיש בדרך כלל לסבל חבריו, מתקשה לחוש צער ממותם של כמה עשרות חרדים אנונימיים. הוא לא נכה רגשית חס וחלילה. סתם יש לו מנעד רגשי מצומצם. מודע להיותו אדם מפורסם לונדון לא מוותר לעצמו בקלות. הוא לוחץ וסוחט את מצפונו, אבל מה לעשות כלום לא יוצא. אפילו טיפה אחת של צער לא מבצבצת מהסחבה שבה הוא ממרק את ריצפת מצפונו.
רבים מאיתנו לא באמת מרגישים צער עמוק בכול פעם שמתרחש סביבנו אסון. אולי אנחנו עסוקים בצרותינו האישיות, אולי נשחקה רגישותנו מרוב אירועים קשים ואולי אנחנו סתם אטומים או רעים. בכול זאת רובנו לא מרגישים צורך לתת לכך פומבי: לתת דרור לחוסר רגישותנו, להתפייט על אטימותנו, להתהדר בקהות חושנו, להתערטל בפני הציבור ולהציג את ערוותינו המוסרית כאילו הייתה תכשיט יקר. אבל לונדון דווקא כן. הוא נהנה להיחשף לאור הזרקורים, לעורר פרובוקציות ולשטוח את השקפת עולמו האנטי חברתית. קורבנות האסון בעיניו אינם בני אדם מסכנים שנפגעו בתאונה אלא ערב רב חסר פנים, אספסוף שהביא על עצמו אסון מבחירה ומי שחי בסרט שלא יבוא בטענות אל הבמאי.
התאור הלעגני של ירון לונדון כלפי התרבות החרדית אינו במקומו. טקסים ופולחן, למרות שאינם רציונליים, הם מרכיב משמעותי בכול תרבות חילונית ודתית. הערצה לצדיקים גם אם אינה לרוחי, אינה פחות לגיטימית מהערצה של שחקני כדורגל או סלבריטאים ונטילת חלק בטקס דתי, ראויה לא פחות מהשתתפות בקונצרט רוק או אירוע תרבות. מעוררת גועל במיוחד ההתייחסות של ירון לונדון לציבור החרדי כשהוא מתייחס אליהם כעדר חסר זהות עצמית, דבוקה של יצורים זהים ואחידים בלבושם והתנהגותם שנדחקים ומצטופפים מרצון בתוך מכלאה. ירון לונדון הוא כמו האיש מהבדיחה שמתרעם שמאשימים אותו בגזענות. "אני גזען? אני אשם שכול החרדים האלה נראים אותו דבר"?
מסתבר שהחכם הפילוסוף הנודע ירון לונדון לא מבין מה שכול ילד מבין. שאותם המוני משתתפים באירוע בהר מירון הגיעו כדי לחגוג ולחוות חוויה רגשית ולא כדי למות. שאף אחד מהם לא הגיע במטרה להידחק ולהידחס ואף אחד מהם לא ציפה להילכד בתוך מלכודת מוות. גם אם איני שותף לאמונתם ולאורח חייהם יש להם כתושבי המדינה זכות לקיים טקסים דתיים המוניים בצורה בטוחה ותפקיד וחובת המדינה להבטיח זאת. במחשבה שנייה אני מודה לירון לונדון על דבריו הוא גרם לי לרגע להרגיש אדם טוב.
