"ההיסטוריה מתבוננת", הזהירה ליז צ'ייני בשבוע שעבר, בעוד עמיתיה לסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים מתכוננים להעביר אותה מתפקידה כמספר שלוש בסיעת המיעוט. ואכן, אומר אקונומיסט, מדובר בצעד משמעותי: הכיוון של המפלגה הרפובליקנית, הבריאות של המערכת הדו-מפלגתית, האמת עצמה.
צ'ייני היא בת-אצולה רפובליקנית: בתו של סגן הנשיא דיק צ'ייני, שמרנית מסורה. אבל היא ביצעה פשע בל-יסולח: לא רק שאמרה שדונלד טראמפ הפסיד בבחירות, אלא גם מסרבת להפסיק לדבר על זה. את עמיתיה זה מעצבן. "נמאס לי ממנה", אמר מנהיג המיעוט, קווין מק'ארתי. המועמדת המובילה להחליף אותה היא אליז סטפניק, אשר הצביעה בעד החקיקה של טראמפ הרבה פחות מאשר צ'ייני ובניגוד לה התנגדה גם לרפורמת המיסוי שלו. אבל הרפובליקנים סומכים עליה מסיבה אחת: היא עקבית בהפצת השקרים בנושא הבחירות ותומכת בצעד מטורף כמו ספירה מחדש של הקולות באחד ממחוזות אריזונה.
המאבק הפנים-מפלגתי פוגע ביכולתם של הרפובליקנים לתקוף את הנשיא
ג'ו ביידן ובנסיונם להציג את עצמם כמי שמסוגלים לספוג מחלוקות; חלק מן ההתקפות עליה היו סקסיסטיות במובהק. חבר הקונגרס ג'ים בנקס, ראש השדולה השמרנית הגדולה ביותר בבית הנבחרים, טוען שצ'ייני שוב אינה מייצגת את הרוב בסיעה, וממשיך לומר שיש לו "ספקות רציניים" לגבי האופן בו התקיימו הבחירות בנובמבר.
צ'ייני, אשר כמו אביה מעולם לא התנגדה למלחמה בעירק ולעינויים בידי חוקרים אמריקניים, זוכה לפתע לבסיס תומכים במפלגה הדמוקרטית. המחוקקים מן המפלגה משבחים את אומץ ליבה, עקרונותיה והפטריוטיות שלה, תוך שהם מנצלים כל הזדמנות להציג את הרפובליקנים כהופכים לכת של פולחן אישיות. ביידן עצמו הגיב בציניות: "מערכת של מפלגה אחת איננה בריאה".
רק לפני כמה חודשים, צ'ייני – הנציגה היחידה של וויומינג בבית הנבחרים – זכתה למחאות שהשוו אותה למרגרט תאצ'ר ומועמדת ליו"ר הבית. כעת לא רק עמדת המנהיגות שלה נמצאת בסכנה, אלא גם המושב שלה: מפלגתה מגנה אותה ושורה של מועמדים מתייצבים נגדה. היא עשויה להפוך לדמות מפתח מבחינתם של מי שיתנגדו לטראמפ – אם יהיו כאלה.
מבחינתו של טראמפ, צ'ייני מסמלת את הממסד הוותיק שמעולם לא קיבל אותו. הוא ציין במפורש את שמה כאשר דיבר ב-6 בינואר בפני האספסוף שמאוחר יותר הסתער על הקפיטול: "אנחנו צריכים להיפטר מאנשי הקונגרס החלשים, מאלה שלא שווים כלום, מהליז-צ'יינים של העולם". אנחנו צריכים להיפטר מהם".
לאחר ההסתערות על הקפיטול נמנתה צ'ייני על המיעוט בקרב הרפובליקנים שתמכו באישור תוצאות הבחירות ובהעמדתו לדין של טראמפ, אשר לדבריה "בגד בצורה חסרת תקדים במשרתו ובשבועתו לחוקה". למרות קריאות להדיח אותה מתפקידה בראשות הסיעה, היא צלחה בקלות הצבעת אמון בין חברי הסיעה בחודש פברואר. מק'ארתי תמך בה, באומרו ש"המפלגה הרפובליקנית היא אוהל גדול מאוד" ובהטילו על טראמפ אחריות לאירועי 6 בינואר.
כעת, מסביר אקונומיסט, למק'ארתי חשוב יותר להבטיח שטראמפ יסייע לרפובליקנים לנסות ולזכות ברוב בבית הנבחרים בנובמבר 2022. המחוקקים הרפובליקנים גרמו לתומכיהם להאמין בטענות נגד טוהר הבחירות, וכאשר יסתכנו באובדן תמיכתם אם יסתרו את כזביו של טראמפ. זה מה שהופך את עמדתה של צ'ייני לא רק למביכה אלא גם למסוכנת פוליטית מבחינתם.
רק בשבוע שעבר הכריז טראמפ: "הונאת בחירות הנשיאות של 2020 תהיה ידועה, מהיום והלאה, בתור 'השקר הגדול'". בעוד רוב הרפובליקנים תמכו או שתקו – אותה פייסנות שאפשרה לטראמפ להשתלט על המפלגה – צ'ייני ירתה חזרה בטוויטר: "בחירות 2020 לא נגנבו. כל מי שטוען זאת, מפיץ את השקר הגדול, מפנה את גבו לשלטון החוק ומרעיל את המערכת הדמוקרטית שלנו".
בדידותה של צ'ייני מדגימה את המצב המעורער של הדמוקרטיה האמריקנית, טוען אקונומיסט. בציוץ קודם היא הגנה על עצמה לאחר שהחליפה "טפיחות אגרופים" עם ביידן כאשר הגיע לנאום בקונגרס בחודש שעבר. "תמיד אגיב בצורה תרבותית, מכבדת ומכובדת. אנחנו מפלגות פוליטיות שונות. אנחנו לא אויבים מושבעים. אנחנו אמריקנים". המסר הזה מזכיר עידן אחר בפוליטיקה האמריקנית, בה אביה וביידן היו חברי קונגרס. ההיסטוריה אכן מסתכלת כעת על צ'ייני; השאלה היא האם יש לה מקום בהיסטוריה זו.
