הקו המחבר בין מגורשי גוש-קטיף למגורשי לוד בא לידי ביטוי ויזואלי. אלה גורשו מבתיהם, אותם בנו באהבה כשמנורת בית הכנסת בגוש-קטיף מלווה אותם בגירושם מביתם. אלה, בלוד, מלווים מבין הפיח את ספרי התורה בדרכם למשמורת טרם שיעלו באש על-ידי הפורעים הערבים.
הקו הזה, בקליפת אגוז, הוא הקו העובר כחוט השני מהגירוש מגוש-קטיף ועד לגירוש יהודים מבתיהם בלב הארץ. זהו קו המסמל את תהליך התפתחות המפלצת העזתית, המפלצת שהחלה כסרדין עלוב, זניח, לא מאיים והפכה לכריש טורף, קטלני, מסוכן ומאיים.
כשהחממות בגוש-קטיף נעקרו, כשבתי הספר נהרסו, כשהאנשים אשר נטעו באהבה עץ ובשמחה בנו בית גורשו, כשבתי הכנסת נותרו יתומים והועלו רגע אחרי בלהבות כשהמון שונא רוקד בטירוף משולהב. שמענו את הצחוק המתפקע של הסרדין על העיוורון של היהודים, אותם יהודים אשר בנו והרסו ובעיקר הבטיחו כי אם טיל אחד בלבד יירה מעזה יקיץ הקץ על העזתים.
ומאז הגירוש לא הוקמו חממות, לא נבנו מפעלי הייטק, לא פותחו מועדוני תרבות, תיאטראות ומשכן לאומנות. כן הוקמו מכונות מלחמה והרס, מנהרות תקיפה. צמחו על חורבות בתי המגורשים בסיסים של טרור, פרחו טילים לאלפים, מנהרות צמחו לפלא, לבלבה השנאה וחיי תושבי עוטף ישראל היו לבלתי נסבלים.
הסרדין גדל וגדל, לפעמים היה לדולפין מעורר אמפתיה אך באופן מתמיד ביקש להיות כריש בעל מלתעות קטלניות. כך צמחה המפלצת העזתית, ותוך שהיא ממררת את חיי הישראלים מחד ובונה כוח ברזל מאידך-גיסא, השכילה להפוך את מדינת ישראל לבת ערובה תמידית. המפלצת הובילה את מדינת ישראל למופעי ריקודים מסחררים תוך שהיא הרקדנית המובילה, הראשית.
קובעת מתי יתרחש הסיבוב, מה יהיה תוכן הריקוד ובאיזה אופן יסתיים, האם בשפאגט מרשים או סתם בתנועת ניצחון של גלגלון על הראש הישראלי. הריקוד המוזר הזה בו הרקדנית גוררת את בת הזוג המסרבת לעלות על במת הריקוד, מאלצת אותה לעלות על הבמה ומשפילה אותה שוב ושוב.
המפלצת גדלה וגדלה, זרועותיה נשלחו ליהודה ושומרון ולמדינת ישראל. תאי השנאה הרדומים התעוררו באחת ברמלה ולוד, בעכו ובטובא זנגרייה, בכפר כנא ובכפר מנדא, באום אל פאחם ובדבוריה.
ההלם והתדהמה שהכו בציבור הישראלי גרמו לזעזוע עמוק ולהתעשתות מהירה. השכנים בבית הדירות, החברים לפס הייצור בעבודה, המכרים מהחצר המשותפת, הרופא והאחות, פקיד הבנק והפוליטיקאי, האנשים החביבים שראית בהם בני אדם שווים לך, החיים בהרמוניה, פתאום הפכו עורם. בין לילה היו לשונאים, לחוליגנים, לטרוריסטים, לצמאי דם יהודים, לפוגרומיצ'קים, לבריונים אלימים, לשורפי מכוניות ורודפי יהודים עם בקבוקי תבערה, למבערי ספרי קודש, למציתי בתי כנסת, למנפצי שמשות בתי עסק בבעלות יהודית, לבוזזי בתי היהודים הבורחים. אלה אותם אנשים שאך לפני יום הארת להם פנים במכולת, שתית איתם קפה במפעל ועתה הם מבקשי נשמתך, מבקשי נפשך.
כשהסרדין קיבל במתנה גירוש יהודים ללא כל תמורה, הוא לא ידע שובעה, הוא סירב להפסיק לצמוח, עד שהיה למפלצת. כריש המריח דם יהודים, תאב לדם יהודים, שונא. בלוד ובעכו, ברמלה ובטובא זנגריה הפנימו במהירות את מסר השנאה של המפלצת, השונאים הרימו ראש, וביקשו להסיר את ראש היהודים בשל היותם יהודים.
מהגירוש ועד לפוגרומים, קו אחד נמשך. לא קיפוח, לא אפליה, לא מצוקה, רק שנאה, שנאה ליהודים. חלפו הימים בהם פוגרומים ביהודים הסתיימו בהרכנת ראש של היהודי הסופר את מתיו, חובה קדושה היא לבוא חשבון עם כל הפושעים, הפורעים והפוגרומצ'יקים שהשתתפו בפסטיבל לשנאת ישראל.
בכל תקופה בתולדות העם היהודי היו מי שביקשו את נפשם של היהודים, בכל פעם הסיבות היו שונות, אך התוצאה הייתה אחת, מוות ליהודים, יהודים החוצה. האויב בעזה ברור, ידוע ומסומן. הציבור הערבי בישראל הוא לא אויב מוצהר, הוא לא מסומן כאויב ברור. מעתה חובת ההוכחה היא על הציבור הערבי-ישראלי.
