- בשנת 1986 פורסם באנגלית הספר Terrorism: How the West Can Win. שנה לאחר מכן הוא פורסם בעברית תחת הכותרת "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". את הספר ערך בנימין נתניהו, שהיה אז שגריר ישראל באו"ם, והוא התבסס על כנס בנושא זה שהתקיים בניו-יורק ב-1984. ההרצאות והמאמרים היו של כותבים מכובדים ביותר, ובהם ג'ורג' שולץ, שר החוץ האמריקני דאז; דניאל מוינהאן וג'ין קירקפטריק, שהיו שגרירי ארה"ב באו"ם; ארתור גולדברג, שהיה שופט בביהמ"ש העליון של ארה"ב; נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר; שר הביטחון דאז, יצחק רבין; שר המשפטים האמריקני דאז, אדווין מיז; ויליאם ובסטר, שהיה אז ראש ה-FBI; ושר הביטחון לשעבר, משה ארנס.
נתניהו עצמו תרם לספר את המאמר הפותח ואת המאמר המסכם, ששמו כשם הספר. הכנס והספר עוררו הדים רבים ונחשבים לאבן דרך במאבק בטרור הבינלאומי. הם גם פרסמו את שמו של נתניהו - ובצדק - כאדם בעל חזון ותפיסת עולם באחד הנושאים המשמעותיים ביותר שעל סדר היום העולמי. הוצגו בו תפיסות שהיו חדשניות לזמנן, אך כיום הן מקובלות על הכל, כמו הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי במאבק בטרור, ההיבטים החוקיים וההיבטים התקשורתיים של המלחמה נגדו וההיבטים התקשורתיים. מאמרו של נתניהו היה ונותר מאיר עיניים, וחזרנו אליו לנוכח המתחולל בימים אלו בישראל - הן מול החמאס והן בזירה הפנימית. הקטעים שלהלן מובאים כלשונם וללא הוצאתם מהקשרם. איננו מוסיפים אף מילה משלנו.
הכל מסכימים לדבריו של צ'רצ'יל, שחובתה הראשונה של כל
ממשלה היא להגן על אזרחיה. גם אם לא בכל מקרה של אסון טבע יבדקו האזרחים אם ממשלתם ממלאת חובה זו,
תמיד יעשו את הדבר, ובחומרה, במקרים של התקפות מזוינות. האזרח מפנה אצבע מאשימה כלפי מנהיגיו, כאומר: הטלתי עליכם את החובה העליונה להגן עלי והפקדתי בידיכם את הסמכות ואת האמצעים הדרושים לעשות את הדבר. נכשלתם, ועל כן מעלתם באמוני.
לאחר שהטרוריסט החדיר בציבור את התחושה, שהממשלה היא חסרת אונים והוא עצמו בלתי מנוצח, יקצור את פירותיו האמיתיים, שכן עכשיו הוכשרה הקרקע הפוליטית לשלב השני והמכריע באסטרטגיה שלו – העיון בדרישותיו. אין המכוון כאן לדרישות טקטיות דווקא (כגון יציאה למקום מבטחים, כסף, שחרור טרוריסטים כלואים וכדומה), אלא לתביעות
המדיניות, שהטרוריסט מתיימר לייצגן. חלקים מן הציבור – או ביתר דיוק, כלי התקשורת – ידרשו עכשיו מן השלטונות, שיעיינו בדרישותיהם של הטרוריסטים.
[...] הטרוריסט, כמובן, אינו מעוניין במו"מ אמיתי, אלא בכניעה. כל עוד יוכל לקיים את הלחץ, כל עוד יוכל ליזום התקפות בתדירות ובאלימות גוברות והולכות, יוסיף להתקדם לקראת מטרתו. לפיכך המשימה הראשונה במעלה במלחמה בטרור היא להחליש, ובסופו של דבר להרוס, את יכולתו של הטרוריסט ליזום התקפות שיטתיות. [...] אפשר ואפשר לבלום את הטרור. ברגע שפוגעים ביכולתו להנחית מהלומות חוזרות ונשנות, נשבר כוחו.
[...] כיצד צריכות ממשלות מותקפות [במשברים של בני ערובה] להגיב? ברור הדבר, שאין כאן שאלה של בחירת המדיניות הנבונה, אלא זו של בחירת האמצעים הדרושים. שכן המדיניות הנבונה היחידה היא – סירוב להיכנע ונכונות להפעיל כוח. זוהי מדיניות, שאומרת למעשה לטרוריסט: איננו נכנעים לדרישותיך; אנו דורשים ממך לשחרר את בני הערובה; אם לא תעשה זאת בדרכי שלום, אנו מוכנים להפעיל כוח. אנו מציעים עסקת חליפין פשוטה: חייך תמורת חייהם של בני הערובה. לשון אחר: ה"עסקה" היחידה שאנו מוכנים לעשות עימך היא זו: אם תיכנע ללא מאבק – תישאר בחיים.
[...] אותם העקרונות עצמם, המנחים את התנהגותנו לגבי תופסיהם של בני ערובה, חלים גם על סוגי טרור אחרים. בין שהמדובר הוא ברציחות פגע וברח ובין שהנידון הוא הנחת פצצות, צריך שהטרוריסט יחשוש
תמיד לאפשרות של תגובה נמרצת מצד קורבנותיו. אם יאמין, שאלה האחרונים ישיגו אותו ויענישוהו על מעשיו, בה במידה יחדל מפעולותיו. עקרון ההרתעה פועל על הטרוריסט לא פחות משהוא פועל על כל אדם אחר. [...] פעולות תגמול וצעדי מנע נגד הטרור הם, אפוא, צורה יעילה של הגנה עצמית.
שלילת הצורך באמצעים אלה וטשטוש הצדקתם המוסרית יש בהם כדי לערער עיקרון יסודי, שעליו מושתתת מרותן של ממשלות. כשממשלה מגלה חולשה בעמידתה בפני טרוריסטים, תובעים האזרחים פעולה. אם אין הממשלה מספקת תביעה זו, עלול חלק מן הציבור ליטול את החוק לידיו ולפנות אל גורמים פוליטיים קיצוניים. ושוב: חובתה הראשונה של כל ממשלה היא להגן על אזרחיה. מבוכה או פסיחה על שתי הסעיפים, בין שאלה מוסברים בתירוצים שונים ובין שהם מוצגים כפי שיקולים "מוסריים", כביכול, אינם מרמים איש, ובוודאי לא את הטרוריסט.
[...] המערב יכול לנצח במלחמה נגד הטרור, ובמהירות יחסית. הוא יכול לחשוף את דו-פרצופיותו, ולהעניש את מחולליו ואת פטרוניו. אבל תחילה עליו להתגבר על חולשתו הפנימית. הדבר דורש אומץ לב מכמה בחינות.
ראשית, צריכים מנהיגי המדינות המערביות לגלות אומץ
פוליטי בהצגת האמת בפני הציבור, ותהא האמת בלתי נעימה ככל שתהיה. עליהם להיות מוכנים לקבל החלטות קשות ולנקוט צעדים, שיהיו כרוכים אולי בסיכונים ושעלולים אפילו להסתיים בכישלון ולהמיט עליהם ביקורת נוקבת.
[...] אתגר הטרור מחייב תשובה. הברירה היא בין חברה חופשית המבוססת על חוק ואנושיות ובין ברבריות בשירות העריצות והכוח הגס, הפושה כנגע. מבוכה וחולשה אפשרו את עליית הטרור. בהירות ואומץ לב יבטיחו את מפלתו.
