להסתכל לאמת בעיניים

כאשר מגיע מי שמגיע, ומנסה לחשוב מחוץ לקופסת הנוסחה הניאו-מרכסיסטית הזו התולה במרדף אחרי המשאבים את ההנעה האנושית כולה, הוא מוקע מייד כמי שמתייג אוכלוסייה שלמה. אם מעמדו באקדמיה רם יותר - הוא יזכה להתעלמות; אם מעמדו פחות בכיר - אפשר להדירו. למי שטוען כי לערבים יש תרבות אלימה והם מוכיחים זאת בארץ ישראל מאז סוף המאה התשע-עשרה אין מקום בדיון הלוגי שלנו. העובדה שמדי סבב בעזה צה"ל צריך להורות ליחידותיו להימנע מכניסה לואדי ערה כיוון שמי ששולט בכביש 65 הם ההמונים מאום אל-פחם אשר ממיינים את הנוסעים ודואגים להתנכל ליהודים בלבד איננה מבלבלת אף אחד. העובדה שרוב מכריע בקרב אזרחיה הערבים של מדינת ישראל תומך בצד של אויביה [אגב - מסיבות מובנות ביותר!] איננה מרפה את ידיהם של מי שמשוכנעים שבלבם פנימה, אולי מבלי שנראה זאת, רוב הציבור הערבי הוא שוחר שלום - גם כאשר נציגותו הנבחרת היא חברי כנסת תומכי טרור שמעת לעת מפגינים גישה זו. ההכרה במציאות איננה צריכה להוביל, חלילה, למסקנה לפיה אלימות נזקקת לתשובה אלימה. אדרבה - ההכרה במציאות מאפשרת להישיר מבט לעובדות ולפעול לא על-פי משאלות הלב אלא על-פי הקיים. זוהי המציאות שעליה דיבר זאב ז'בוטינסקי ב"על קיר הברזל" לפני כמעט מאה שנים. לאלו המאמינים בתפיסה הרציונלית לפיה כיוון שהערבים יכולים רק להרוויח מבניין הארץ על-ידי התנועה הציונית ועל כן יקבלו אותנו בשלום הוא בז, וטען כי הם רואים בערבים אספסוף רודף שלמונים המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. ז'בוטינסקי הכיר בכך שלא ניתן לשחד עם ולשכנעו לוותר על קנאותו לארץ. דרך הטבע היא, הוא קבע, שכל עם יילחם כנגד מיישבי ארצו כל עוד יש לו תקווה להיפטר מהם. לו היה עימנו היום - היה מצביע ז'בוטינסקי על התקווה שמעוררת הנהגת המדינה לסיכוי להיפטר ממנה: מדינה שכבר עשרים שנה מוכנה לחיות בצילם של סבבי הפגזות בתמורה לשקט תקופתי שמוענק בעיקר לתושבי המרכז. אלא שגם את מסקנותיו של ז'בוטינסקי, לא רק את המבט הנוקב במציאות, כדאי לאמץ. שכן על-פי תפיסתו, המענה למי שאיננו מוכן לקבל אותנו כמות שאנו איננו לוותר. המענה גם איננו, חלילה, אלימות. המענה הוא קיר ברזל רוחני, שבו אנו איתנים בדעתנו בדרך אותה אנו חפצים לעשות כאן. לצד חיים משותפים, עלינו לדבוק בהחלטה אמיצה ונחרצת שאנו כאן וזהו ביתנו שלנו. רק דבקות בצדקת דרכנו, ולא כניעה למצב שבו הפגזת תושבי המדינה היא כורח מציאות שעלינו להסכין עימה, תתן רוח גבית לאותם אזרחים ערבים - יהיה חלקם בחברה שלהם אשר יהיה - שמוכנים ורוצים להשתלב במדינה מבלי לנטור לה שנאה. מדינה שעומדת על מכלול אמונותיה ועל העקרונות לשמם היא הוקמה - היא מדינה שגם מי שלא התלהבו מהקמתה יצטרפו אליה. מדינה שמצטדקת, מתכווצת, ומוכנה לקנות עוד לילה שקט תמורת כסף קטארי שיקנה שלום כלכלי - מזמינה את אויביה הפוטנציאליים להנהיג נגדה ציבור שלם. איתנות רוחנית מול אויבים מבחוץ תפגין איתנות רוחנית גם מול אויבים מבפנים. מבלי להזניח השקעה חיונית בחינוך ובסעד וברווחה ובשיטור במגזר הערבי, מדינת ישראל גם צריכה להפגין כלפי מגזר זה נחישות באמונתה בדרך הציונית. ללא נחישות זו - אירועי לוד וההתקפות על יהודים בערים המעורבות יהיו רק פרק נוסף בשרשרת האירועים מאז פרעות שנות העשרים של המאה הקודמת.