בתום המלחמה בעזה ככל הנראה נחזור להתחלה, סיפור ידוע מראש עם התחלה, אמצע ובלי סוף. המאבק הוא על אורך ההרתעה, לא על הכרעה. המאבק הוא על עוצמת המרתיעים מול הטרוריסטים המורתעים. בתום המערכה נצטרך להתכנס פנימה, להתבונן ולנסות להשיב על מספר שאלות אשר יסמנו את הדרך העתידית למאבקים הבאים. איך לא שוגים שוב, לא לוקים בליקוי המאורות המודיעיני אשר הוביל לקונספציה השגויה ולאסטרטגיה שכשלה ברגע האמת. איך מתמודדים מול הכישלון המוחלט ביכולת החיזוי בדבר החזית הלא מדוברת והנפיצה אשר התעוררה בבית, בערי ישראל, עוצמתה, התמדתה והישגייה הקשים. איך מול חזית אחת, שאינה החזית המאיימת ביותר, המסובכת ביותר והמסוכנת ביותר, חלוקת הכוחות גרמה לאנרכיה בתוככי מדינת ישראל ולקריסת מערכות החוק בשמירה והגנה על אזרחי ישראל מבחינה אובייקטיבית.
בתום המלחמה בעזה נבחן את המציאות שהאכילה את המפלצת החמאסית ותרמה תרומה מכרעת לצמיחתה על ממדיה האימתניים. נבחן האם הבחירה בטרור העזתי היה נכון מול ניהול הסכסוך מול הטרור ביהודה ושומרון. האם הכתף הקרה הפוליטית מדינית מול אבו מאזן הייתה המעשה הנבון מול היד המושטת ליחיא סנוואר. נבחן איך עד היום מיטב המוחות הישראלים לא ראו את הגולם החמאסי קם על יוצרו ויורה אלפי טילים לעיר הבירה, לעוטף ישראל וללב המדינה.
בתום המלחמה בעזה, ספירת המתים ומד סולם ההרתעה חייבת מדינת ישראל להידרש לשאלה המוסרית הזועקת מכל המלחמה. מדוע דמם של ילדי שדרות פחות סמוק מדמם של ילדי ירושלים, מדוע דמם של ילדי זיקים פחות סמוק מדמם של ילדי ראשון לציון, איך הפקרנו בחוסר מוסר בעליל את הדרום ולא הגבנו כמו שמגיבים כשטיל נוחת על פלורנטין? האם בתום המלחמה והמשך מלחמת ההתשה הבלתי נגמרת שוב כשיירו טילים על נתיבות ואשקלון, מדינת ישראל תכיל, תבליג, כי איפוק זה כוח?
בתום המלחמה בעזה נבחן את מערכת היחסים השברירית, הקשה, המרוסקת, המאיימת של אזרחי ישראל היהודים עם ערביי ישראל. נתהה הלנו הם או לצרנו? האם השבר העמוק הינו בר ריפוי יסודי או שמא הנחת פלסטרים ומשככי כאבים אשר שוב ילבשו בעת פקודה לב שונא ויד פוגעת. מפגני דו-הקיום המזויפים חייבים להיפסק. מי שגרשו יהודים מביתם, ערכו בהם לינץ, שרפו בתי כנסת, הציתו ספרי קודש, חיבלו ברכוש המדינה, ביצעו סלקציה בין יהודים לערבים אינם יכולים לנקות את ידיהם המגואלות באיבה רצחנית ליהודים בעצומות לשלום ובמפגני עמידה בצומת לאחווה. השבר גדול, הסדק מתרחב, על-אף שאין המדובר בכלל ערביי ישראל, הרי שמי שלא שלחו ידם באש השורפת, בוונדליזם, בשנאת היהודים ובפוגרומים אשר אירעו בימי הלחימה בעזה, לא עשו מספיק כדי לעצור את המחבלים מבית, לעיתים מאותו הבית.
בתום המלחמה בעזה מדינת ישראל תהייה חייבת להכריז על ריבונותה מחדש, הצהרת הקמת המדינה מחדש בערי הדרום והגליל, מול אוכלוסיות אשר אינם רואים במדינת ישראל ריבון והם המושלים בה ביד רמה וברגל גסה. המשילות תהייה חייבת להתקיים גם אם יידרשו לכך הפניית כוחות צבא ומשטרה. מדינה ללא משילות נדמת כחרס הנשבר כל יום מחדש.
חסרי אחריות
בתום המלחמה בעזה תהייה חייבת מדינת ישראל לשבת על המדוכה המשפטית. אנשי צבא, מוסר, ומשפט יצטרכו לנסח קוד אתי מוסרי של הוראות התמודדות בתוככי מדינת ישראל עם מחבלים פורעים, לא מפגינים, מחבלים פורעים. אופי כלי ההתמודדות העומדים לרשות הכוחות האוכפים, שימוש בכלים מיוחדים, שינוי או התאמת הוראות פתיחה באש ועוד. המערכת המשפטית תהייה חייבת להתכתב חוקית עם המציאות. מה שניתן בימי שגרה להכיל, להקל אינו דומה לימים של אנרכיה והרס המדינה. הפגנות כן, פיגועים לא.
בתום המלחמה בעזה תהייה חייבת המערכת הפוליטית לבחון את הנזקים העצומים של חלקים ממנה אשר פועלים מבלי דעת לסייע לאויב ברפיון ידי ההנהגה והשפעתה על התהליכים. פוליטיקאים חסרי אחריות מהמדרגה הראשונה אשר מאשימים את ההנהגה הישראלית בפתיחת המלחמה, הסלמתה וניצולה לצרכי פוליטיקה הם אנשים בזויים, עלובי נפש ובעיקר חסרי אחריות המגייסים את הפוליטיקה הזולה לצרכי תעמולה ובכך יוצרים ספק בצדקת חשיבות המאבק.
בתום המלחמה בעזה חייבים אנשי התקשורת, הפרשנים מימין ומשמאל, המסיתים מימין ומשמאל המגישים ובעלי טורי הדעה הצפויה כל כך, לערוך חשבון נפש נוקב. התחושה בציבוריות הישראלית כי חלק משידורי הטלוויזיה והרדיו בישראל הם שידורי תעמולה פרו פלשתינים, לא פחות, חייבת להיבחן לעומק. לתקשורת ולתכניה חלק משמעותי ביותר במורל העם בעת שלום ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה. במלחמה בעזה בלטה המציאות הקשה והמטרידה בה רוב אנשי תקשורת המזוהים עם מיעוט בעם קובע את הטון ויוצר את הנרטיב. השיח הנשען כולו על כן נתניהו, לא נתניהו, השתלט על מרקע באופן וולגרי וגס ביותר, השמאל והימין שוב התחדדו בסכיני הפורעים ולינצ'ים של המחבלים, והתחושה שקישינב זה כאן הוצנעה לעיתים בפמפום נרטיב פלשתיני על-ידי מגישים ובעלי דעה בכירים. מהנדסי הדעה ומעצבי התודעה פעלו גם במלחמת עזה במלא העוצמה אך הפעם עמדו מולם כחומה בצורה בודדים שזעקו בגרון ניחר: המלך התקשורתי עירום.
בתום המלחמה בעזה נידרש שוב לסוגיית מערך ההסברה של מדינת ישראל בעולם. אין מוצדקת ממלחמה זו מול מי שמבקשים כבר עשרים שנה דם ילדים נשים וגברים יהודים. אין מוצדקת ממלחמה מוסרית זו מלהכריע ולהבהיר כי המוות לא ידפוק עוד בחלוננו. ובכל זאת, ארגון טרור רצחני הממומן על-ידי אימפריית הרשע האירנית המצהירה מעל כל במה על רצונה העז בחיסול המפעל הציוני והשמדת העם היהודי, זוכה לאהדה במדינות העולם הנאור, ולא זוכה רק לחמלה כי אם ממש לאהבה של לוחמי חופש עם פרחים בקנה ונשיקות מעל כל צריח. ההסברה הישראלית אל מול מערכות שנאה משומנות עמוסות לעייפה בשקרים, בכזבים וסיפורי בדים, כשלה שוב. יוזמות מרגשות של אנשים פרטיים מחממות את הלב אך זו אינה מערכה עם אסטרטגיה ברורה. חייבים להכניע את האויב גם בהסברה בעולם.
בתום המלחמה בעזה מתחילה המלחמה על עצם היותנו, מלחמת הקוממיות של העם היהודי אשר טרם תמה.