הקורונה נמצאת סוף-סוף בנסיגה בארה"ב, וכך אפשר לחזור לאירועים, ביקורים, אפילו נסיעות. אבל מה עם חזרה למשרד? לעיתונאית טרייסי מור, במאמר בוושינגטון פוסט, יש דעה ברורה: היא מעדיפה להימנע מכך. עוד לא. לא בכל יום – ואולי בכלל לא. המגיפה לימדה, שדרך העבודה הישנה הותירה מעט מקום לחיים. המענה המתבקש הוא מודל חדש המאפשר עבודה חלקית או מלאה ממרחק. אבל לא ברור כמה מעסיקים יסכימו. סקר שנערך לאחרונה מצא, כי 83% מהמעסיקים רוצים שהעובדים יחזרו בצורה מלאה למשרדים ורק 10% רוצים שימשיכו לעבוד מבתיהם. התחושה היא של עימות מסתמן: רבים בארה"ב סבורים שניתן לעבוד מרחוק, אך המנהלים אינם שותפים לתפיסה זו.
אין ספק שיש מי שמשתוקקים לחזור למשרד, אך רבים רואים בכך סיוט: מי מעוניין בהשכמה מוקדמת, תרגילים בבניית צוות, שעות ארוכות ופגישות משמימות? מי רוצה לעבוד עד שעה מאוחרת כדי לפצות על היעדרות בשל לקיחת ילד לרופא? לא אני, מכריזה מור. נכון שהצורך לפקח על למידה מרחוק של ילד בכיתה ה' בחן היטב את גבולותיה, אך גם העניק לה יותר שפיות וקשר משפחתי מאשר בעבר. חלק ממנה מתגעגע לסיעור המוחות ולחברויות הפיזיות, אבל חלק אחר תוהה: מה המחיר?
רבים סבורים שהמחיר יהיה גבוה מדי וחוששים שלא יוכלו להתנגד. עובדים בענפים שונים וברמות שכר שונות מבטאים את אותן דאגות. מדובר בהתנגשות המגיעה ליסודותיה של תרבות הצווארון הלבן, שרבים סבורים שהיא פוגעת הן בתפוקה והן בבריאות הנפשית. הדבר החשוב ביותר שארה"ב צריכה להיפטר ממנו אחרי 14 החודשים האחרונים, טוענת מור, הוא התפיסה לפיה העבודה תמיד חייבת להיות במקום הראשון, ושיציאה לחופשות או לחופשת מחלה מלמדת על העדר מחויבות מקצועית.
ההתרחבות הדרמטית של העבודה מרחוק בזמן הקורונה, יחד עם האנושיות שהתלוותה אליה (פעוט מפריע לפגישה? עמית מצטרף אליה ממכוניתו? עוד יום ב"משרד"!), מלמדת שיש באופק תרבות אחרת – כזו המכירה במציאות של משפחה, בריאות, מוגבלות; כזו הרואה את העובדים כבוגרים היכולים לנהל בעצמם את חייהם ולוחות הזמנים שלהם.
אבל בצמרת יש רבים הרוצים לשמר את הסטטוס-קוו – החל מהמשך הניהול של פגישות המציגות נימה חיובית מנותקת מן המציאות, וכלה בחיוב כל העובדים ללא יוצא מן הכלל לחשוב למשרד ביום מסוים. יש החוששים, כי עובדים שיסרבו לחזור לצורת העבודה הישנה, ימצאו את עצמם יורדים לדרגת עובדי קבלן – אם בכלל יצליחו לשמור על משרותיהם. מנכ"ל WeWork, סנדיפ מטארני, נקט גישה קיצונית עוד יותר באומרו, כי קל לזהות את העובדים העצלנים – הם אלו הרוצים לעבוד מרחוק. אמירה לא מפתיעה מפיו של מי שמשכיר משרדים, מעירה מור. אבל אם רוב העובדים רוצים לעבוד אחרת, הרי שמנהליהם צריכים לבחון מחדש את חשיבתם שלהם.
חברות חכמות יותר כבר מתכוננות לחזרה מוגבלת למשרדים או לעבודה מרחוק בהיקף מלא. הן יודעות ש"המשרד" לעולם לא ישוב לקדמותו, ושסירוב עיקש לשנות את תרבותן יעלה להן באובדן אנשיהן הטובים ביותר שיברחו למתחרים גמישים יותר. ומה לגבי השאר? למעסיקים בארה"ב יש הזדמנות חסרת תקדים לשפר את תרבותם – לפחות אם הם עדיין רוצים שיהיו להם עובדים. צריך לקוות שהם ינצלו אותה.
