"ליהודים אין מה לחפש שם (בירושלים). אתם מתפללים לקיר קוראים לו הכותל המערבי. על איזה כותל אתם מדברים? מאיפה הגיע הסיפור הזה?... עזבו אותנו, תנו לנו להתפלל במקום המקודש לנו, ואז אולי נחיה בדו-קיום". אלה דבריו של סעיד, תושב לוד, מכתבתו של אסף גבור במקור ראשון שפורסמה לפני שבוע.
ומי יכול להתכחש לסעיד? דבריו כואבים, אבל המציאות שהוא משקף אמיתית. זה לא נעים אבל סעיד צודק.
לפני כחודש חגגנו מספר חברות את חתונתה של אחת מאיתנו באולם מול הכותל. יצאנו כמה חברות אל הגג לנשום קצת אוויר ולהשקיף על הנוף. אחת מהחברות צילמה תמונה והוסיפה את הכיתוב "נופה המקסים של ירושלים... הכותל והר-הבית". מייד התלהט דיון - "ובכן... הכותל והר-הבית או הר-הבית והכותל"? הדגש חשוב. והוא עונה על השאלה של סעיד - מאיפה הגיע "הסיפור הזה" של הכותל בכלל?
כידוע, הכותל נבנה כקיר תמך חיצוני להר המוריה שעליו היה בית המקדש, ואינו חלק מבית המקדש עצמו. חיפשתי אזכורים ומקורות לקדושתו של הכותל אך לא מצאתי אף מקור המייחס לו חשיבות עצמית. אכן, כל מקור מהימן שמדבר על קדושת הכותל מתחיל בקדושת הר המוריה ומסיים בקרבתו הגאוגרפית של הכותל להר המוריה.
למעשה, במשך 600 שנה היה הכותל ברירת המחדל. יהודים לא הורשו להיכנס להר-הבית ויכלו להגיע רק עד "כותל הדמעות". עם השנים, מכוח ההרגל, תפס הכותל מקום מרכזי בזכות עצמו במאוויים של העם. עד כמה חזקה התודעה שלו בקרב הציבור הישראלי? במלחמת ששת הימים, כאשר שחררו הצנחנים את הר-הבית עצמו - הם מיהרו לרדת כדי לבכות... בכותל.
הבעייתיות בהפיכת הכותל לבעל קדושה עצמית מתגלה בדבריו של סעיד. מרכזיותו של הכותל במחשבה היהודית (הן הדתית והן הלאומית) מסיטה את המוקד מההר עצמו, אשר הוא ורק הוא נשא קדושה וחשיבות עצמית במשך כל אלפי השנים מאז עמד בו בין הבחירה, ורק אליו ולכיוונו הופנו כל התפילות במשך כל שנות הגלות. כך הופך הכותל למקום בעל "קדושה", המנותק ממקור הקדושה האמיתי, מהמקום היחיד שנושא גם חשיבות לאומית-תרבותית-היסטורית. במילים אחרות, קדושת הכותל היא קדושה מעורפלת חסרת הצדקה היות שאינה יונקת מהקדושה של ההר.
אנו חוזרים לשיחה שלנו עם סעיד. סעיד מציג גישה מאוד רציונאלית - אם המקום קדוש עבורכם, תראו שאכפת לכם, תעלו אליו, תתעקשו להתפלל בו, אל תוותרו עליו, תילחמו. אבל אם אתם בכלל מתמקדים בכותל וסתם אחת לכמה זמן עולים להר-הבית כדי להציק לנו אז שחררו, המקום קדוש לנו, המוסלמים.
סידור התפילות היהודי עוד זוכר. ההשתוקקות והכיסופים למקדש החרב מוזכרים בכל תפילה, בכל ליל סדר בפסח, בכל מועד וחג. אך בתודעה הציבורית - נשכח הר-הבית מהלבבות.
הרבנות הראשית אוסרת על העלייה להר-הבית ואכן רבים מקרב הציבור הדתי והחרדי נמנעים מלהסתמך על היתרים הלכתיים ועוזבים את ההר שומם. גם בציבור החילוני-מסורתי נתפס ההר כתפל ביחס לכותל. אם כך, מה אנחנו, עם ישראל, מחפשים בירושלים?
