הציבור החרדי נוהה אחרי הרבנים, ואישי הציבור המתפקדים מטעמם, יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית. הוא ממושמע מאוד. הדבר ניכר בשנת הקורונה כאשר רבנים מרכזיים סירבו לנהוג על-פי הנחיות הממשלה ולהחדיל את הלימוד בבתי המדרש. רק מי שמבין את מרכזיותו של הלימוד בחיים החרדיים יודע עד כמה נגעה מגמת הביטול ב"ציפור הנפש" של ההוויה בירושלים ובבני ברק. הרבנים שצפצפו על הכללים היו ראויים לכל גינוי, אך אפשר היה להבין מדוע בחרו בדרך האסורה.
הממשלה נותרה חסרת אונים בגלל שיקולים פוליטיים שאינם ענייניים. בנימין נתניהו תלוי בתמיכת המפלגות החרדיות. דפוס זה חזר על עצמו גם בהילולה המסורתית בהר מירון. אריה דרעי ויעקב ליצמן ומשה גפני - ומי לא משורותיהם? - התהדר כי עלה בידו לכופף את ביבי ולפתוח את ההר לכל דיכפין, ושם אכן דחפו אלה את אלה עד לאסון הנורא במותם של 45 מוקירי זכרו של רבי שמעון בר יוחאי. עד כאן הדברים ברורים.
עתה הגיעה התביעה לחקירה ממלכתית בדבר אחריותם של גורמים שונים לאסון, ולראשונה מצטיירת תמונה בלתי שגרתית: עשרות משפחות חרדיות תובעות חקירה עד תום, ובתום לב, ואילו אישי הציבור שלהן, הח"כים והשרים, מתנגדים ומתחמקים. הם רוצים להסתפק בחקירה מטעם. אריה דרעי ימנה חוקר ואמיר אוחנה ימנה חוקר, ונחוץ רק מטאטא יעיל להסתיר את האמת מתחת לשטיח.
אך לא כן. לראשונה בתולדות המדינה יש בציבור החרדי אגפים, לפי שעה זעירים, ואפילו זהירים, שמתנגדים לשיבוש. יקיריהם נספו והם רוצים לדעת מדוע, ואם הח"כים והשרים שלהם דחפו להרחבת האירוע - הקורבנות מבקשים לבוא עימם חשבון. עדיין מדובר בקצה חוט בלבד. ארוכה הדרך עד שהציבור החרדי יעמוד על זכויותיו השוויוניות. אך זו יכולה להיות התחלה. סדק ראשון בהליכה בעיניים עצומות אחרי הח"כים והשרים והרבנים. הם דורשים צדק כאן ועכשיו.
העיקר הוא להבין מי אשם במה שאירע. אך גם הספח בעל חשיבות משנית רבה: הציבור החרדי אומר בחלקו "לא" לדרעים ולליצמנים, ואין עוד "כזה ראה וקדש". הם תובעים תשובות. אות חיים קלוש וראשוני, אך חיובי.
