"נשגב מבינתי איך זה סווג חומר לא רלוונטי", השתומם אתמול השופט משה בר-עם במהלך הדיון בתיק 4000. זאת הייתה כמובן היתממות. השופט בר-עם כמו שאר השופטים וכמו צוות ההגנה מבין היטב שהפרקליטות שיקרה לבית המשפט ולא בפעם הראשונה. אף אחד מהם לא באמת משלה את עצמו שמדובר בשיקול דעת לקוי או בטעות שנעשתה בהיסח הדעת.
נהפוך הוא, לכולם ברור שמדובר בחלק ממהלך מתוכנן. הפרקליטות התחמקה בעבר כאשר נדרשה להציג אישור של היועמ"ש לפתיחת חקירה כיוון שלא היה אישור כזה, ניהלה הליך לא מתועד וספק חוקי של "ריענון" עד, בו הוצגו לו מסמכים עליהם לא נחקר במשטרה ועתה, מתברר שהסתירה בכוונה תחילה מידע חיוני מההגנה, כי סברה שהמידע עשוי לשרת אותה במשפט.
כידוע, הסתרה כזו מנוגדת לחובתה החוקית של הפרקליטות להעביר להגנה כל מידע שיש ברשותה ועשוי לסייע להגנת הנאשם. הדבר התגלה במקרה כאשר התביעה העבירה להגנה בטעות חומרים שהיא מודה שלא התכוונה להעביר. מסתבר, שאותו מידע שהיה בידי הפרקליטות והועבר להגנה בטעות, מנוגד לחלוטין לתזה המשפטית שהתביעה מציגה במשפט. גם הטיעון של הפרקליטה שהמשטרה היא שתייגה את המסמכים כ"לא רלוונטיים" אינו מחזיק מים כיוון שהחקירה התנהלה בליווי פרקליטה מלווה ובפיקוח הדוק של היועמ"ש.
לנוכח האירועים החמורים האלה, אי-אפשר שלא לתהות כמה שכיח בפרקליטות שימוש באותם נוהגים נפסדים, אי-אפשר לא לשאול בכמה תיקים לאורך השנים הוסתר מידע מזכה מידי ההגנה וכמה אנשים שישבו או יושבים בכלא היו משתחררים ממאסר לו הפרקליטות הייתה מקיימת את חובתה החוקית ולא מונעת מהם משפט צדק. יש קו ישר שמחבר בין התנהגות הפרקליטות בתיק 4000 ובין התנהלותה מול ד"ר חן קוגל ומלחמתה כנגד ד"ר מאיה פורמן במשפט זדורוב. בשני המקרים, לא הצדק עמד מול עיני התביעה אלא הדבקות במטרה: הרצון להרשיע בכול מחיר. קשה שלא להזדעזע ולרעוד מפחד לנוכח המחזה שנגלה לעינינו, שכן אם אכן הפרקליטות היא גוף
מושחת, דורסני וחסר עכבות כפי שהיא מצטיירת, מדובר בליקוי מאורות, סדום ועמורה של ממש. מה שמדאיג ומפחיד עוד יותר בהתנהלות הפרקליטות הוא שאף אחד מתוך הארגון לא נזעק כאשר הם נחשפים בקלקלתם. אם אביחי מנדלבליט ידע מראש על הסתרת המידע, אזי "הדג מסריח מהראש", הוא שותף לעברה של שיבוש הליכי משפט; ואם הוא לא ידע, עליו לחקור מיידית מי אחראי להסתרת המידע ולבוא אתו חשבון כדי שהכתם הזה לא ידבק בפרקליטות כולה. כל יום שעובר והפרקליטות אינה בודקת את עצמה, מתנערת מהמעשים הפסולים האלו ומתנצלת עליהם, רק מחזק את החשש שהפרקליטות לא רק מושחתת אלא רקובה מהיסוד.
כאשר אפילו ראש הממשלה לא זוכה למשפט צדק, עולה חשש אמיתי שאף אחד מאיתנו לא יזכה למשפט כזה. אבל מה שמפריע לי אפילו יותר, הוא ש"גם בארזים נפלה שלהבת", גם "כבודם" לא באמת מזועזעים. השופטים מעירים הערות עוקצניות - בראותם שהפרקליטות נלחמת בשיניים למנוע מידע מההגנה, במקום להעמיד אותם על חומרת העניין. במקום מתוקן בית המשפט היה צריך לעצור את הדיונים ולהתריע בפני הפרקליטים שאם יתברר שהם שיקרו לבית המשפט הם יענשו בכול חומרת הדין.
בית משפט שמכבד את עצמו ואותנו היה צריך להורות על חקירה מיידית: כיצד הוחלט אילו חומרים יועברו או לא יועברו להגנה ואולי אפילו לעצור את המשפט עד לסיום הבירור. אם, כפי שזה נראה כרגע, הפרקליטות אכן שיקרה לבית המשפט, כדי לשפר את סיכוייה להשיג הרשעה, זה עיוות דין ומעשה שלא יעשה, מעשה חמור בהרבה מהעבירה שנתניהו מואשם בה. אם התנהלות זו אינה יוצא מן הכלל, אלא נוהג שכיח בפרקליטות, זו רעידת אדמה שצריכה להרעיד את כל המערכת המשפטית מהמסד ועד הטפחות. אגב, אם אלו הנורמות הנהוגות בפרקליטות שלנו אין להתפלא שאילן ישועה נראה להם עד תביעה אמין.
