רגע מפעם: שרת, רוזן, הרצוג

שלשום מצאתי בדואר את הספר "דבר דבור, 1952", ובין כריכותיו 1,056 עמודים המאכלסים את נאומי מי שהיה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני משה שרת. בנו יעקב (קובי) שרת עמל להדפיס הכל. אולי יותר מדי. זו הייתה דווקא שנה חשובה. ישראל הופקרה ללא אספקת נשק נוכח היערכות מדינות ערב ל"סיבוב השני". מפא"י - הסבתא-רבא של העבודה - התמודדה מול ביקורת של תנועת החרות (הסבתא-רבא של הליכוד) אם לקבל שילומים מגרמניה על זוועות השואה ובפראג הובך השמאל הישראלי כאשר אחד מנציגיו מרדכי אורן הועמד על-ידי המשטר הקומוניסטי לדין באשמת ריגול וחתירה, ושרת הרבה לעקוץ את כל אלה. ברור שהספקתי רק לרפרף, אבל הנה קוריוז המתאים לימינו: הנשיא הראשון חיים ויצמן נפטר בשלהי 1952. מפא"י התכנסה לבחור לו יורש והוצעו שניים מחבריה הבולטים - יצחק בן צבי ויוסף שפרינצק. אז קם לפתע שרת ואמר כי יותר מדי תפקידים מרכזיים מצויים בידי המפלגה, וראוי לבחור לנשיא דווקא אישיות "שאינה משורותינו". הוא הציע את מנהיג המפלגה הפרוגריסיבית פנחס רוזן. במפא"י של אז לא ספרו אותו. מה פתאום שיוותרו על תפקיד כזה? שרת נפל. בכל זאת לא ויתר. אז, אולי, אישיות מפלגתית שתהיה מקובלת גם על שאר האומה? מה בדבר הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי? גם זה נפל. בסופו של דבר הנשיא שנבחר יצחק בן צבי היה חוקר ארץ-ישראל רציני וישר דרך וצנוע והאדיר את המשרה ואת שמה של ישראל. אך הוא ורעייתו רחל ינאית זוהו כנציגים של מפלגת השלטון. הרגישות שהציע שרת נהדפה לשוליים. ממשל הג'ובים של הליכוד 2021 הוא המשך למפא"י 1952. זו סתם תזכורת עם הרהור לפני ההכרעה בין יצחק (בוז'י) הרצוג לבין מרים פרץ¹ על זהותו של הנשיא הבא.