מי האפסיים של החיים הציבוריים בישראל כבר הצמיחו לא מעט עשבים שוטים: רודפי שררה, שקרנים ונוכלים אך עד כה כולם נותרו כפופים לאיזושהי מסגרת כללים נורמטיבית ומחויבות בסיסית כלפי הציבור שבחר בהם. נפתלי בנט הוא חיה פוליטית מזן חדש לחלוטין. מתוך השלולית המקומית, הפציע עסקן פוליטי מסוג שונה, פוליטיקאי-על שכבר אינו כבול על-ידי הכללים הקודמים והביא את אומנות הרמייה (תקייה) לשיאים חדשים.
כוחו של נפתלי בנט אינו בקסם אישיותו ולא ביכולתו לשכנע ולגייס אמון. גם לא באמינותו או בערכיו, אלא בדיוק להפך: סוד כוחו הוא בהיעדר הבושה, בציניות חוצת גבולות ובחוסר המוחלט של ערכים שהוא מציג. עוצמתו טמונה בתהום שבין מתק שפתיו למעשיו, בהיעדר קווים אדומים בדרך למטרה, בנכלוליותו וביכולתו להסתיר את כוונותיו האמיתיות. יתרונו על מתחריו הוא במיומנות לעמוד מול תומכיו ולשקר בלי למצמץ וביכולת להשליך מעליו ומאחוריו התחייבויות קודמת בלי שמץ של ייסורי מצפון.
ביכולת הווירטואוזית להפנות גב לאמת ולנורמות המקובלות ולהרגיש נוח עם עצמו. ביכולת לשקר את עצמו ולאמץ את שקריו. בחוסר מחויבות אמיתית לשום דבר פרט לאינטרסים אישים. בבנט חוברים יחד התנשאות ואנוכיות בצורתן המזוקקת והקיצונית ביותר. יש כאלו שמוכנים לסכן את הקריירה כדי להגן על המדינה ויש כאלו, כמוהו, שמוכנים לסכן את המדינה כדי להגן על הקריירה. נעים מאוד, נפתלי.
במדינה שנקרעת בין יהודי ודמוקרטי, נפתלי בנט, הצליח בכישרון רב לחבר בין ימין לשמאל באמצעות מעשה שהוא גם לא יהודי וגם לא דמוקרטי. גם לא כשר וגם מסריח. בדרכו לפסגת הפוליטיקה הישראלית, בנט, חובש הכיפה, הפר כמעט כל אחת מעשרת הדיברות של המוסר היהודי: שיקר לבוחריו, גנב קולות, גנב דעת ויותר מכול חמד את תפקיד ראש הממשלה עד שדעתו נטרפה. בה בעת, ברגליים גסות נפתלי רמס את כל הנורמות של הדמוקרטיה הישראלית כשהפך את השקר והבגידה לכלי עבודה לגיטימיים.
כאשר באמצעות איומים הפך את מאזן הכוחות בין רוב ומיעוט ויצר מצב שכול ראש מפלגה קיקיונית יכולה לסחוט את מפלגת השלטון ולהוריד אותה על ברכיה. כמו זיקית אידאולוגית, עטף עצמו בנט בגלימה של איש ימין והפריח הבטחות כוזבות שכמו איש מכירות מפולפל, לא הייתה לו שום כוונה לקיים. כאשר הגיע יום הפירעון בנט נעלם מבוחריו אל תוך מסך עשן של שתיקה תקשורתית רועמת. בנט אותת לתומכיו ימינה ופנה שמאלה. בגד בתומכיו, בגד בערכיו, בגד באמת, בגד בכללי המשחק הדמוקרטים, בגד בעקרונות השליחות הציבורית, בגד בשמו הטוב, בגד באמון. בגד ובגד ועוד פעם בגד.
במונחים של כדורגל, בנט תקע גול עצמי ורץ לזרועות הקבוצה היריבה כדי להתחבק ולחגוג את נצחונו האישי. משנתו הפוליטית היא שקר על גבי שקר, ספין על גבי ספין, מזימה בתוך מזימה וטריפה עטופה בטריפה והכול בכוונת מכוון. בנט הוא כמו בובת בבושקה אין סופית שבתוכה קשה למצוא אפילו גרגר אחד של מוסר ובוודאי לא מוסר כליות. לאילו שטוענים "אל תשפוך את התינוק עם המים" אני אומר, תסתכלו על מפלגת "ימינה". זה לא תינוק זו מפלצת.
בשבילי אין שום תרוץ שיכול להצדיק מעשים כאלו, אין חומר חיטוי שיכול להלבין את חטאיו ואין דבק שיוכל להדביק את רסיסי האמון. במחשבה שנייה, בנט הביא לפוליטיקה את מוסר ההייטק. באים עם רעיון מקימים חברה, מפתחים מוצר ואז מוכרים אותה לכול המרבה במחיר כדי להמשיך לפרויקט הבא. הבעיה היא שכעת הגה המדינה נמצא בידיו ובפעם הבאה הוא עלול למכור את כולנו.
