אפשר בהחלט להבין את מתנגדי ממשלת בנט-לפיד. יש להם עם השידוך הזה בעיה קשה, וקשים מכך חרדותיהם מפני אופיה של הממשלה הזו בעתיד. אפשר גם, מצד שני, להבין את תומכי המהלך הזה, שמאסה נפשם בפוליטיקת השיסוי והקיטוב, בתעשיית השקרים ובפולחן האישיות המגלומני.
אבל אי-אפשר להבין את הפוליטיקאים החרדים, שעד היום די שמחו לראות את ימינה מחוץ לגדר, ללא שותפות בחלוקת השלל שאספו בתאווה רבה מידי נתניהו, בלי חשבון. תזכרו איך נהגו החרדים רק בממשלת נתניהו הרביעית, שבתוכה לא ניתנה דריסת רגל לבנט ושקד, מחמת איבתו הבוערת של נתניהו ושרה כלפיהם, והחרדים בלעו את הגלולה הזו, הצטרפו למאווייה של משפחת נתניהו, והצטרפו ברצון. הסכמת החרדים להצטרף לממשלה נטולת בנט ושקד, לא הייתה פחות מבגידה בדגל הדתי שעומד בראש מעייניהן לכאורה. עכשיו, לאחר שמצאו עצמם זרוקים מחוץ לגדר, הם מנסים משם לעצור את המהלך של ימינה - אם טוב ואם רע - על ידי, תשמעו טוב, הטפת מוסר למפלגת ימינה, בתקווה לסכל בדרך זו הקמת ממשלת בנט-לפיד.
איפה היתם עד עכשיו? איך הסכמתם להדרת בנט ושקד? רחשי האיבה והבוז כלפי הכיפה הסרוגה הובילה אתכם אפילו לשנאת סמוטריץ', שלא פעם שכב יחיד על הגדר למען הציבור החרדי. ואותו מעז ח"כ גפני לכנות בבוז: "סיקריק ששורף את האסמים". אבל הפוליטיקה החרדית, העדיפה תמיד את הישיבה אצל הברזים, על גג העולם, על פני כל יעד אחר.
עכשיו הם דואגים לזכויותיה השמיימיות של ימינה. הפוליטיקאים של ש"ס מזהירים את ימינה: "כל הנותן יד להקמת ממשלה כזו, מצהיר: אין לי חלק ונחלה באלוקי ישראל". עד כדי כך. גם ביהדות התורה דואגים ל"סיעה הנקראת ימינה, המצהירים על עצמם ומציגים עצמם כיהודים מאמינים בה', שומרי תורה ומצוות", ומזהירים שהצטרפותה לממשלת בנט-לפיד, הינה "מעשה שהינו התרסה כלפי שמיא ח"ו והוא עוון מר וקשה". כמה מכמירת לב הדאגה מצידם של אלה שלא הנידו עפעף כשנתניהו הדיר בשיטתיות את ימינה והציבור הדתי-לאומי. פתאום הם דואגים לה, לימינה. איזו ציניות.
לא פעם ולא פעמיים בגדו בפוליטיקאים החרדים בעניינים שהיו ציפור נפשה של היהדות הדתית-לאומית. נתחיל ב'תרגיל המסריח' של 1990. סיעת ש"ס הייתה אז שותפה לממשלת האחדות הלאומית השנייה, בראשות יצחק שמיר, ולצידו שר האוצר שמעון פרס. אבל פרס, כמו פרס, חתר ממרומי מעמדו תחת אושיות הממשלה, על-מנת להפילה ולמנות עצמו כראש ממשלה, שיוכל לפתוח מעמדה רמה זו במו"מ עם הטרור הפלשתיני. כשגילה שמיר את הפוטש המחתרתי של 'החתרן הבלתי נלאה', שלח לו שמיר גט פיטורין. פרס נעלב עד עמקי נפשו ותיכנן אז תרגיל דו-שלבי להגעתו לראשות הממשלה.
חליפה מחוייטת
שלב ראשון: הסכם סודי עם ש"ס בראשות אריה דרעי, שהייתה תקועה עמוק בקואליציה עם שמיר, להתייצבותה השקטה, הסודית, לימין הצעת אי-אמון להפלת הממשלה. ב-15 במרץ נערכה ההצבעה הדרמאטית, שהייתה היחידה בתולדות הכנסת אשר הצליחה להפיל ממשלה: 60 ח"כים, כולל אגודת ישראל, שהייתה אז באופוזיציה, תמכו בהפלת הממשלה. רק 55 תמכו בה. ביניהם לא היו ח"כי ש"ס. הם חמקו ברגע האחרון בהנהגת דרעי ממחויבותם להציל את הממשלה. פשוט נעלמו ברגע המכריע מאולם המליאה. ממשלת שמיר נפלה. הפוטש שש"ס ניהלה בחשאי, הצליח.
השלב הבא היה הקמת ממשלה חדשה בראשות פרס. אריה דרעי, שהיה נטוע אז בעמקי השמאל, הודות לשטיפת מוח שערכו לו חבריו החדשים שמעון פרס וחיים רמון, תמך בפרס, וכך גם אגודת ישראל. לפרס היה רוב על הנייר, והכנסת כבר נערכה להצבעה לבחירת פרס כראש הממשלה, בתמיכת ש"ס ואגודת ישראל! אלא שהרבי מלובאוויטש והרב שך טירפדו ברגע האחרון את המהלך, בכך שמנעו השתתפותם בהצבעה של הח"כים ורדיגר ומזרחי. הפוטש נכשל. פרס, שהגיע לכנסת מבושם בחליפה מחוייטת לקראת הבחירה בו, בו ביום, לראשות הממשלה, חזר הביתה מובס ומושפל. שמיר חזר לראשות הממשלה.
אני זוכר היטב את החגיגות בש"ס לרגל הפלת שמיר, בתום השלב הראשון של הפוטש בניהולם של דרעי ורמון. מתוך משכן הכנסת עקבתי מקרוב אחר ההתפתחויות. מיד עם קריסתה המפתיעה של ממשלת שמיר, הגיע אדריכל התוכנית חיים רמון בריצה מטורפת לחדרה של סיעת ש"ס בכנסת, ונפל בחיבוקים ונשיקות וצחוק משחרר על צוואריו של דרעי הקורן מאושר, על ההצלחה הגדולה. הייתי עד ראיה למעמד המביך הזה. איזו שמחה הייתה שם! סוף-סוף הפילו ראש ממשלה מהימין וסללו את הדרך לבחירת ראש ממשלה מהשמאל, שנשא פניו לנסיגות ולהסדרים עם הטרור.
פעם שניה הייתה זו ש"ס, שוב בראשות דרעי, שנתנה יד לפשע אוסלו, בממשלת רבין בשנת 1992/3. כשזיהו בחוגי הימין, כולל הליכוד דאז (שהיה אז באמת ימין, בטרם השיל מעליו את הגלימה המכבידה הזו), שמדובר בהכרה באש"ף, ייבוא של אלפי מרצחים ארצה, מסירת שטחי א"י לערבים ללא שום תמורה, והכל בצילם של פיגועים נוראים שביצעו הג'יהאד האיסלאמי וחמאס, החלו להתארגן הפגנות המונים של האופוזיציה: הליכוד בראשות נתניהו, צומת בראשות רפול, המפד"ל בראשות אורלב, מולדת בראשות גנדי, גשר בראשות דוד לוי.
אבל כל זה לא שיכנע את ש"ס. ש"ס הוסיפה לשבת בממשלה, והייתה שותפה לפשע, שמאז כבר גבה מאיתנו כ-1,500 הרוגים ואלפי פצועים, והעניק לטרוריסטים חבלים יקרים בארץ ישראל. בהצבעה המכרעת על אוסלו המשיך אריה דרעי להיות חבר ממשלת אוסלו. בפועל הוא אומנם נמנע מהצבעה, אך לא יצא נגד אוסלו. כך, בתמיכתו השקטה, אושרה החלטת ממשלת רבין בעד אוסלו, ללא מתנגדים. דרעי וש"ס אומנם פרשו מאוחר יותר, מרוב בושה.
בעידן ההינתקות התהפכה חלוקת התפקידים בפוליטיקה החרדית: בהצבעה המכרעת בכנסת על ההינתקות, באוקטובר 2004, ש"ס התנגדה, אבל הייתה זו יהדות התורה שנמנעה, ובכך הקלה מאוד על שרון לזכות ברוב שאיפשר קידום המהלך הנפשע (בו, למרבה הבושה, גם תמך נתניהו). בקיצור, להם מותר ללהטט בשדה הפוליטי על ימין ועל שמאל: להפיל ממשלת ימין בראשות שמיר, לתמוך באוסלו ובהינתקות, ולהשתתף בעוד אי-אלו עסקות אפלות. מעולם לא התחשבו בעמדת הסרוגים. אבל מה שמותר להם, כידוע וכמקובל אסור לימינה. טובלים ושרץ בידם.
