לשוחרי היסטוריה של השידורים בישראל בכלל וחזותיים - הטלוויזיה - בפרט, יסופר כי לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, החליטה ממשלת ישראל להקים את "צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית". בראשו עמד הפרופסור אליהוא כץ, לימים חתן פרס ישראל לתקשורת ובעינָיי אחד החוקרים הגדולים בני זמנינו לתקשורת וחברה. האגדה מספרת כי באחד הישיבות של בכירי הצוות הועלתה הדאגה כי אם הטלוויזיה לא תעמוד בסטנדרטים האיכותיים שהציב לעצמו פרופסור כץ, היא עלולה לעמוד בפני שוקת שבורה. על כך השיב פרופסור כ"ץ בהומור היבש שלו
"אז נודיע לציבור הצופים שנשוב אליהם כאשר יהיו לנו תוכניות טובות".
נזכרתי באפיזודה זאת בימים של מבצע "שומר החומות" כאשר כל ערוצי הטלוויזיה ללא יוצאים מן הכלל הפציצו אותנו במהדורת חדשות אחת ארוכה מהבוקר ועד הלילה עם הפסקות לשידורים אחרים. קבלנו מבול של דיווחים, פרשנויות, מרקעים חצויים, הנפשה גראפית, כשהתכנים ברובם לא היו חדשותיים אלא משוחזרים, משוכתבים, עם שעטנז של ידיעות ודעות ודיסאינפורמציה, שבלבלו את הקהל שהיה מבולבל בלאו הכי. וכל זאת כדי "לרתק את ציבור הצופים" או לשמור על גחלת הרייטינג. יותר מהדורות - יותר פרסומת. נזכרתי גם כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, המלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות, הטלוויזיה הישראלית שידרה מגזין חדשות מרכזי שאורכו עשוי היה להגיע לשעתיים ומעלה אבל את יתר החלל מלאה בתוכניות בידור ומוזיקה "להעלאת המורל" שהיה בגובה פני ים המלח.
האינפלציה הזאת של מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה עשתה את העוול הגדול ביותר, אם זה המונח הנכון, לעיתונאות החזותית. גם אותו הציבור, שעדיין נאמן לסוג זה של מדיה, יפסיק לצפות בחדשות של הטלוויזיה. הדור הצעיר עשה זאת מזמן והחלופה שלו היא הרשת החברתית שעליה, במקרים רבים, חבל להכביר מילים. יותר מזה. אותם כתבים שהיו להם מקורות בתוך הכוורת הביצועית המדינית והביטחונית, הם אשר, בין היתר, היו ממוליכי הדיסאינפורמציה.
"הֶלֶם ומוראָ"
אני מניח שצופי טלוויזיה לא מעטים צפו בסרט shock and awe שהתרגום העברי שלו הוא "הלם ומורא". זאת שיטה אשר אומצה על-ידי ממשל הנשיא בוש הבן במלחמת עירק השנייה. כך כונתה המערכה הצבאית תוך הונאת הציבור בדבר מציאת נשק גרעיני בעירק של סדאם חוסיין. הסרט של ג'ואי הארסטון, שסקר את המלחמה בשנת 2003, בבימויו של רוב ריינר, עוקב אחר קבוצת עיתונאים של עיתון בשם "Knight Ridres - "הפרשים האבירים". אלה דוהרים כדי לחשוף את המניעים האמתיים מאחורי המלחמה הזאת, שהצלקות שלה עדיין מדממות. אגב, בשעתו למדתי דבר או שניים, על היבטים שונים של מלחמה בוגדנית זאת מספרו של רון בן ישי "כתב חזית", שסקר גם את המלחמה הזאת בתיאור מרתק, לעתים מסמר שיער. אשר לסרט, בין השאר, הצופים לומדים כי העיתונים הרציניים והחשובים ביותר כמו ה"ניו-יורק טיימס" וה "וושינגטון פוסט" היו בין מוליכי הדיסאינפורמציה היות ששאבו מידע רב מתוך צמרת השלטון המדיני ביטחוני. וזה אחד ההיבטים שאני מבקש להדגיש.
בכך אני בשום פנים ואופן לא מנסה לערוך השוואה בין "הלם ומורא" לבין "שומר החומות". החמאס מרשה לעצמו לתקוף אוכלוסייה אזרחית מעבר לגבול הבינלאומי מתי שנראה לו, לרבות התקפת הטילים, וזאת באיזו תגובה לאירועים בירושלים ובהר-הבית. מה זה? לא זו בלבד שצריך היה להגיב בעוצמה אלא אסור היה לעבור בשתיקה על בלוני הנפץ וליירט אותם בתוך הרצועה. אולם החטא הרובץ בסוגיה הסרטנית של הרצועה הרי לא התחיל בטילים לפני מבצע "שומר החומות". זה התחיל בשליטת החמאס. וכי מי טיפח, בפועל, ארגון קנאי רצחני זה, שצריך היה לגדוע אותו בעודו באיבו. אבל כיצד לגדוע ענף שאתה יושב עליו? הלקח הגדול של מלחמת לבנון הראשונה היה כי לאחר "ההצלחה" של גירוש אש"ף מן המקום בו צמח החיזבאללה. במקרה של עזה ממשלת ישראל השתעשעה בשאיפה הזויה שתקום לנו כאן איזו "חמאסטאן", ישות נפרדת מן הרשות הפלשתינית. נפריד ונמשול. זה טוב ליהודים ולארץ ישראל השלמה בלי עזה. ובכן, זה רע ליהודים שיושבים בציון ורע מאוד ליישובים "עוטפי עזה" - איזה מונח אורווליאני שמזכיר שמיכת פוך.
הסבל המתמשך שלהם זה שנים זועק וקורע לב, אבל הפתרון אינו צבאי. וכידוע גם מערכה צבאית מסתיימת בדרך מדינית. זאת הערה אגבית. ועוד הערה שמתבקשת היא שצריך היה להקדיש הרבה יותר תשומת לב, וכפועל יוצא באופי הפעילות הצבאית, אם מביאים בחשבון שני אלמנטים. אחד à la guerre comme à la guerre .שום מלחמה, בייחוד לא מן האוויר, גם לא בהווה המתוחכם, לא מתנהלת כניתוח לייזר, ויש נפגעים, לעתים רבות מסביב למטרה. שתיים - גם כן בחזקת אקסיומה. בשעה שלגבי המשפחות השכולות הפלשתיניות האבדן הוא בראש וראשונה שלהם, בדומה למשפחות ישראליות שאיבדו את יקיריהם בהתקפות החמאס, בשביל הממסד החמאסי כל אזרח שנהרג, ובייחוד אישה או ילד, מהווה נשק במצבור התעמולתי שלהם - נשק חשוב מאוד בעבר ובעיקר בימינו. מול אלה אמורה הייתה לעמוד "ההסברה", מונח ישראלי ייחודי. שכן אימתי אתה מסביר. כאשר במקרה הטוב אינך מובן. במקרה הפחות טוב הוא כמו האמירה ביידיש "עס איז גוט שפייט" - מאוחר מדי. ובכלל, ההסברה הטובה ביותר היא במעשים, או ב"אל תעשה" ולא בדיבורים. דומני שאין דוגמה יפה יותר בנושא הסברה מזו המצויה במקרא כשמשה מתלונן שהוא "ערל שפתיים" - מגמגם - ואלוהים מטיל את ההסברה על אהרון אחיו. מוסר השכל אם לא תגמגם לא יהיה צורך בהסברה.
ולעניינינו. מה שאני מנסה לציין, כאמור, ובהקשר זה הזכרתי את הסרט "הלם ומורא", הוא שהעיתונות ברובה הגדול ינקה את המידע בראש וראשונה מן המקורות הרשמיים. ובעיקר מצד דובר צה"ל ומקורת ביטחוניים אחרים. בנימה אישית אוסיף כי במרום שנותיי, גם כשריד של צה"ל במלחמת העצמאות, יש לי זיקה עמוקה לצבא ההגנה לישראל כשמו. אני מאמין שהוא עדיין "המוסרי", בין הצבאות בעולם, אף שהמונח לגבי הצבא הוא מופרך כמו "טוהר נשק". מה גם שאלה לא עומדים בפני מערכות מורכבות ובנסיבות קשות כפי שצה"ל עומד בפניהם. אבל כעיתונאי, מוטלת עלי החובה לעשות את המרב כדי להביא לקהל הקוראים, המאזינים והצופים, דיווח אמתי, למעט כמתבקש שלא לפגוע בביטחון המדינה - הצנזורה. לכן כאשר כתבים ופרשנים שטוענים כי המערכה הצבאית בעזה לא צלחה, עליהם לצלם selfi ולראות את עצמם בכֶּשֶל שלהם.
