דרכי שלום

הַמְרָדָה בְהַסְוָאָה

מַהְפַּךְ בְּדַעַת הָעָם בְּעֵת מְצוּקָה וָזַעַם

אַף כִּי אוֹמְרִים אֱמֶת לַאֲמִתָּה הַפַּעַם

בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן לְהַפִּיל אֵימָה וָפַחַד בָּעָם

הַמְרָדָה בְּהַסְוָאָה לְהַפְחִידָם וּלְהַמְּמַם

חֲצִי-אֱמֶת זֶה שֶׁקֶר לְהַפִּיל אֵימָה מְעִיד

לְשַׁבֵּחַ פְרִי הָאָרֶץ וְעַל עֲנָקֵיהָ לְהחֲרִיד

כָּכָה הרְתִּיעוּ אֶת הָעָם לְבַל יִלָּחֵם עֲלֶיהָ

אָמְנָם פּוֹרִיָּה אַךְ הִיא אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֵיהָ

הָיוּ שָׁם גָם יְשָׁרִים לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל

וְכִי בְדָם וְיֵזַע אֶרֶץ כְּנַעַן תִּפָּדֶה ותִּגָּאֵל

אָז וְתָמִיד יִמָצְאוּ מוֹשִׁיִעים וְּמתְנַדְּבִים

לְהָגֵן עַל בְּנֵי הָעָם לוׁחֲמִים וְסַרְבָּנִים

נִנְהַג כִּלְשׁוֹן הַמָּשָׁל הַיָּדוּעַ אֲשֶׁר אוֹמֵר

הִזּהֵר נָא אַל תֹאמַר לִשְׁתוּם-עַיִן,עִוֶּר¹

אַף כִּי הָאוֹמֵר זֹאת הוּא אֵָכֵן אֱמֶת דִּבֵּר

لا تقول للاعور اعور في عينو

משה שלח אנשים לתור את הארץ

לקראת הכניסה לארץ כנען ארץ נחלת ישראל נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג/ב) לקראת כניסתם אליה, לדעת מי העמים שיושבים בה ואם היא ארץ טובה ופוריה, זאת ואם הם רבים וחזקים, כדי שהעם שהלך במדבר יוכל לגבור עליהם, ואם הארץ פוריה ובה עצים שתבטיח קיום לישראל, כי אין בחירה לישראל אלא הארץ הזאת שהבטיח הקב"ה לאבות האמה לאברהם יצחק ויעקב לתתה להם, מן הראוי שגם ידעו מה צפוי להם אחרי סיום נדידתם במדבר. למען קבלת ידע מהימן, בחר משה כעצה שיעץ לו אלוהי: לבחור איש אחד, למטה אֲבֹתָיו נשיא השבט כדי ל"רגל" את הארץ, דהיינו ללכת ב"רגל". מכאן המושג המוכר לנו "מרגלים" שהולכם בסתר ברגל מבלי לעורר חשד בקרב תושבי הארץ, אלא שלא כל שנים עשר נציגי השבטים מלאו תפקידם נאמנה. יש כאלה שראו את עמי הארץ כ"ילידי ענק" מפילי אימה וכבר בשלב זה נרתעו עשרה נציגים והחלה רוקמים מזימה לגרום לכך שהעם לא ילחם על הארץ. פרט לשנים כלב בן יפונה ויהושֻעַ בִּן-נוּן, שלא נטלו חלק בַּמַּעַל לא רק אלא שהם מחו ובפני העם קרעו בגדיהם ואמרו אל כל עדת בני ישראל את האמת עליה: כי מדובר אכן ב"ארץ זבת חלב ודבש" בנגוד חכונת זדון של עשרת הקושרים: ויאמרו איש אל אחיו (כפי שנראה כממתיקים סוד) נתנה ראש ונשובה מצרימה (יד/ד). בכך הפילו פחד בלב העם, ובשים אחד מהם מנהיג (ראש המורדים) שיוליך את העם כֻּלּוֹ חזרה למצרים. משה שליח האלוהים החזק והאיתן אשר עמד איתן מול פרעה, ואהרן אחיו ודבר אל פרעה בלשון מצוה, לא עמדה לו ולאהרן אחין זכותם זו בפני העם המורד: ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל (יד/ה). מיד לאחר מכן אנו קוראים שאלוהים כי חרה לאלוהים ראה זו פגיעה בו לאמור: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אַכֶּנּוּ בַּדֶּבֶר ואורישנו (יד/יב). משה מיד עמד לצד העם בשמעו ה' אומר: עד אנה ינאצוני (ירגיזוני ולא מלשון נאצה - גִּדּוּף) מכאן מובן שממרידים אינן מורדים במשה ובאהרן אלא מורדים בקב"ה עצמו, אחרת למה יאמר ה': עד אנה ינאצוני. הפעם כמו בחטא העגל הם "עברו את הגבול" ואף הגדילו עשות, כי הסיתו את העם לשוב מצרימה.

הקב"ה יעץ למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ

חכמינו ז"ל הבהירו הבהר היטב, כי כאם הקב"ה איננו מצוה על משה לעשות או לא לעשות דבר, כשכוונתו להיטיב עם עמו, מכאן יעץ ה' אל משה לתור את הארץ בטרם הכניסה אליה וברם ילחם עליה, זו הייתה בבחינת עצהולא צו. ללמדך בטרם אתה פותח במלחמה נגד אויבך, דע מי הוא ומה כוחו בטרם תכנס למלחמה ויותר מה נצטוה ישראל לפני מלחמה לקרוא לאויב לבחור בדרכי שלום. הפעם מדובר שנתיים אחרי היציאה ממצרים כ"עם" ויתכן כי לא יהיה מוכן למלחמה מול עמי כנען. משה עשה כדבר ה' נועץ בשכינה והגיע לכלל החלטה, שצריך לשלוח אנשים לתור את הארץ כעצת הקב"ה. משה ידע כי ה' מקיים הבטחתו לאברהם יצחק ויעקב לתת לישראל את ארץ כנען כנחלה לעמם לְרִשְתָהּ. משה לא נולד בארץ כנען ולא ראה את הארץ ולא ידע מי הם יושביה ומה טיבה של הארץ המתוארת כ"ארץ זבת חלב ודבש". רש"י מעלה דבר סמיכות פרשת שלח לך לפרשת בהעלותך, כלומר פרשת המרגלים לפרשת מרים, שעסקה שם ב"דִּבָּה" שכביכול מרים דברה בצפורה אשת אחיה משה לאמור: ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדֹת האישה הַכֻּשִׁית אשר לקח, אישה כֻּשִׁית לקח (בהעלותך יב/א), ומרים הנביאה נענשה למרות מעשיה במשית משה מן המים ובהבאתו לחצר המלוכה להתחנך שם, זכויות אלו לא עמדו לה על הוצאת דבה (לשון הרע) ושוב אנו קוראים בשלח לך על הוצאת דבת הארץ. משה בשלחו לרגל את הארץ צפה כי מצב הארץ יחזק את לב העם שיהיה מוכן להלחם עליה אם יהיה צורך בכך. לא בכדי האמין כי ישמע טובות על הארץ כי הרי הקב"ה אמר: אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג' י"ז) למרות שמצרים הייתה עשירה שעליה נאמר: כגון ה' כארץ מצרים (בראשית פ' יג' פסוק י'), אלא האמירה מעני מצרים וגו', לתת שבח לארץ ולצומח בה, מה עוד וכנען לפי התורה הייתה קימת לפני מצרים שנאמר: חברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. ואילו המרגלים קשרו קשר לתאר הארץ כארץ אוכלת יושביה.

הנשלחים לרגל את הארץ החלו דרכם בנגב

חברון היא עיר בפתח המדבר שנחשב כאזור קשה והחיים בו לא יהיו קלים. מדובר בתקופה מלפני כארבעת אלפים שנה. בהנחיות משה לשליחים-המרגלים יעץ משה להם להתחיל בנגב, במתואר על-ידי רש"י כפסולת ארץ ישראל, מפני שהוא איננו שונה מן המדבר שצעד בו העם שנתיים אחרי צאתו ממצרים. רש"י סבר כי טוב תחילה להראות את מצב הארץ הקשה לנהוג כמנהג הסוחרים או הַתַּגָּרִים, מראים את הפסלת תחלה ואחר כך מראים את הסחורה המשובחת. משה ניזון מדברי אלוהים אליו לכן סבר בהתחלה יתקלו במצב דומה שבו נמצא העם שנתיים מצאתו ממצרים כארץ ציה ושממה, ולאחר שיתורו את הארץ לארכה ולרחבה יביאו לעם בשורה טובה. אומנם מצאו את הארץ פוריה עונה על התאור ארץ זבת חלב ודבש, אלא שהקשר שקשרו להפיל פחת ואימה על העם לא עולה בקנה אחד עם תאור פריה מכאן עברו לתאר את יושבי הארץ כנפילים כ-אָחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי שישראל על ידם נראים כחגבים, כפי שנאמר: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (יג/לג). מתברר כי המרגלים עשו מלאכתם שקר שנאמר: וילכו ויבאו (י"ג כ"ו) כי מלכתחילה לא היו מוכנים להחלם על הארץ חטאם זה והקב"ה גזר שדור זה יכלה במדבר ולא יהא הדור שיכנס לארץ לרשת אותה. לכן הוסיף ישראל לצעוד במדבר עוד שלושים ושמונה שנים עד כַּלּוֹתוֹ דור במדבר שהוציא דבת הארץ. לפיכך חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו.

כְּתָמִיד חָשׁוּב קִיּוּם יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ

כֹּחַ עֲמִידָה מוּל כֹּל צָר בִּמְלוֹא מִרְצוֹ

כִּי רַבִּים הֶמָּה הַקָּמִים עָלָיו לְהַכְרִיעוֹ

בְּרַם הֵם נִכְשָׁלִים מוּל כֹּחוֹ בְּאַחְדּוּתוֹ

זֶה שֶׁמַּחֲזִיק יִשְׂרָאֵל כְּעָם בָּדָד יִשׁכּוֹן

זֶה שֶׁשַּׂם לְאַל מְזִמּוֹת מִמְשְׁלוֹת זָדוֹן

כִּי מְאָז יְצִיַאת מִצְרָיִם לֹא תָּמוּ צָרָיו

אַך עַמִּים רַבִּים הָיוֹ כַרְעוּ נַפְלוּ לְרַגְלָיו

כֹּל אֲשרֶ צִָריךְ לְהַאֲמִין בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ

וְלִבְטוֹח בֶּאֱלֹהֵי עֶלְיוֹן שֶׁבָּחַר בֹּו לְעַמּוֹ

לְפִיכַך עָם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם וְהֶם אֵינָם

כְּרוֹמִי וּבָבֶל וְצַלְבָּנִים חָמָס כּוֹלֵל אִירָן

זֹאת בִּזְכוּת הָאַחְדּוּת וְלֹא הָאֲחִידות

וּבִזְכוּת גִּלּוּיֵי אַחְוָה חֶמְלָה וְהִשַּׁרְדּוּת.