אם תשאלו את
אסתר חיות, השופטים בבית המשפט העליון הם אובייקטיביים: אנשי מקצוע שדנים ופוסקים באופן ענייני ונטול פניות בהתאם ללשון החוק ולראיות. לטענת הממסד המשפטי, הרכב השופטים שיושב בדין לא באמת משנה את התוצאה ודעותיהם הפרטיות של השופטים אינן רלוונטיות כהוא זה לפסקי הדין שלהם. אם זה היה נכון, הקריטריון לבחירת שופטים לעליון היה יכול להיות מקצועי בלבד ובמקרה כזה מובן וטבעי ששופטים ופרקליטים יהיו אלו שישבו בוועדות המינויים של שופטים. אבל זו כמובן שטות גמורה, הבל ורעות רוח. לפסיקות השופטים קשר הדוק להשקפת עולמם, לסולם הערכים שלהם ולאישיותם.
העובדה הזו שלכאורה נסתרת מעיניהם של השופטים ברורה כמעט לכול אדם אחר ואני חושד שרוב השופטים יודעים זאת בסתר ליבם גם אם הם לא מודים בכך לעיתים אפילו לעצמם. כמו כולנו, גם שופטים מאמינים במה שנוח להם להאמין גם אם זה מנוגד לחלוטין לשכל הישר ולעובדות. כידוע, לא מעט מחקרים שבדקו זאת, הדגימו קשר ברור בין הרכב השופטים לתוצאה המשפטית. לשופטים, מסתבר, יש כתם עיוור ענקי כשזה עוסק בעצמם וכבוד הנאקה פשוט לא רואה את דבשתה. האמונה העצמית העיוורת של שופטים בכך שהם נבדלים משאר בני האנוש הרגילים היא כמובן נטולת ביסוס.
התחושה של ה"עליונים" שבשבתם על כס המשפט הם מתנתקים מהבלי
העולם הזה והופכים למלאכי שרת נטולי דעה ופניות, חזקה יותר מכול אמונה דתית והרבה פחות מבוססת ראיות. דומה שקשה יותר לשכנע חלק מהשופטים בכך שאינם אובייקטיביים מלשכנע אדם חרדי שאין אלוהים. העניין הזה אינו שולי אלא בליבת העניין שכן מרגע שאתה מבין ומקבל ששופטים הם בני אנוש בעלי חולשות ואינם יצורים אובייקטיביים נובעות מכך כמה מסקנות. הראשונה: שלא הכל שפיט. ישנם נושאים שקשורים באופן הדוק להשקפת עולם ולסדרי עדיפות אישיים וישנן שאלות שאין ולא יכולה להיות להן תשובה משפטית ולכן אינן צריכות להידון בבתי משפט.
שנית, כיון שלא ניתן להימנע לגמרי מלדון בנושאים ערכיים, חשוב שבדיונים כאלו ישבו מספר שופטים בעלי השקפות שונות. שלישית, כיון שפסקי הדין של בג"ץ הן תוצר של שיקול דעת וניתוח סובייקטיבי ולא תורה מסיני, אין מנוס מכך שגם פסיקות בג"ץ יהיו נתונות לביקורת. נקודת תורפה של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ היא שהוא משמש עבור העותרים והנתבעים גם כערכאה ראשונה וגם כערכאה סופית שאין עליה ערעור, מצב שהוא בלתי נסבל. נדרש גוף שיוכל לבקר וכשצריך גם להפוך את החלטות בג"ץ, והערכאה המתאימה ביותר לכך היא הכנסת שמייצגת את העם שאמור להיות הריבון האמיתי במדינה דמוקרטית.
אבל המסקנה החשובה ביותר היא שחיוני גיוון בבית המשפט העליון. דרושים שופטים שמייצגים את כל שדרות האוכלוסייה ושדעותיהם מייצגות את מירב מגוון הדעות בחברה הישראלית: סנגורים וקטגורים, אנשי השוק הפרטי והמגזר הציבורי, ימנים ושמאלנים, שמרנים ואקטיביסטים, דתיים וחילוניים. כדי להקטין את מידת ההטיה הבלתי נמנעת, שומה עלינו לייצר בית משפט הטרוגני ורב תרבותי.
אנשי הממסד, כידוע, סומכים פחות על כאלו שמגיעים מרקע שונה מהם: מתלבשים אחרת, מדברים אחרת ומביעים דעות שונות משלהם. כחלק מזה, אנשים שיושבים בוועדות מינויים נוטים להעדיף ולמנות מועמדים שדומים להם והמציאות מראה ששופטים אינם יוצאים מכלל זה. לכן, שופטים הם הגורם הכי פחות מתאים להחליט בוועדה כזו. לכן נציגי הציבור חייבים להיות הגורם המכריע בוועדה לבחירת שופטים. לכן הוועדה הנוכחית שכוללת לפחות חמישה משפטנים מתוך תשעה חברים מתפקדת כוועדת שיבוט ולא כוועדת מינויים.
לו היה שופט אחד בוועדה שמייצג את הפן המקצועי והחברתי, ניחא, אבל שלושה שופטים שמצביעים כאיש אחד זה לא בית משפט עליון אלא עולם תחתון. גם הרעיון שחברי לשכת עורכי הדין ימנו את השופטים שהם מופיעים מולם הוא רעיון משונה שנגוע בניגוד עניינים מובנה. לפי אותו היגיון מדוע שלקלדניות בית המשפט לא יהיה נציג בוועדה? פרט לנציג השופטים הבלתי נמנע, רצוי שיהיה נציג אחד לפקולטות למשפטים שייצג את האקדמיה וכול השאר צריכים להיות נציגי ציבור, היינו חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה.
אבל לא די לשנות את הרכב הוועדה. חיוני גם שיתקיים שימוע פומבי למועמדים כדי שהציבור ונציגיו יתוודעו אל המועמד לשיפוט ויוכל להתרשם מדעותיו ומאישיותו. לבסוף צריך להכיר בכך שהליך בחירת השופטים היא רק מרכיב אחד בהסדרת עבודת בית המשפט העליון. קביעה של כללי משחק ברורים וגבולות גזרה בין הרשויות חיונית לא פחות מאופן בחירת השופטים כדי שישפטו אותנו ולא יעשו בנו שפטים.
