הפתעת הערב הייתה החוויה הנהדרת של הופעת להקת הרוק הכה מקצועית,
דז׳ה וו שכל חבריה מחוננים. הזמרת
יעל גזית שקד (שהיא גם אמה של המשתתפת ב"הכוכב הבא", ואחותו של) הזמר
אילן גזית, שרו כל אחד בסולו וביחד את מיטב השירים של שנות השבעים והשמונים המקפיצים אותנו עד היום. רוק במיטבו. אך לא רק הקולות היפים שלהם, שחזרו לקהל אחר הפסקה של שלוש שנים, לא רק אלה כה סחפו את הקהל והרנינו את האוזנים. שאר נגני התזמורת בקצב המסעיר גרמו לקהל לקום לרקוד ליד הבמה ובכל מקום אחר. צעירות חטובות פיזזו בחן רב, ואחרים גם כן, אווירה שהרוקנרול איחד את כולם.
בלהקה ניגנו
גיא תדמור על הבס,
רוביק רוזנברג על הגיטרה החשמלית, רני קרן הפליא בנינתו על הקלידים, וכך גם
גיל פלוטניק - המתופף (שהסולן אילן גזית כינהו "הויקינג" בשל שערו הבלונדי הארוך) שליהטט על התופים והוסיף ליווי קולי. הפתעת הערב הייתה הצטרפותו למופע של
חזי שקד, שהיה בעבר זמר הלהקה, ובשנים האחרונות הוא מתמסר להלחנה להצגות, לסרטים ולזמרים. הופעתו הוסיפה עוד נופך של כיף לבאי בר גיורא. הייתה זו כעין אווירה משפחתית שניכרה בחום ובקשר בין הקהל למופיעים. אחרי תקופה כזו של הקורונה ולאחריה המלחמה הייתה הופעת להקת דז׳ה וו כמו מים חיים לצמא במדבר. החייתה את הקהל שנשנש ואכל מהתפריט ושתה משקאות לפי טעמו, כך שהחוויה הייתה מלאה ומושלמת. נחכה להופעתם הבאה שם, כדי שנשוב להינות כפי שזכינו בסופ"ש הזה.
באולם מרתה, לשעבר אולם הקולנוע של בית ציוני אמריקה, שהיה מלא וגדוש, הופיע השחקן והקומיקאי
משה אשכנזי. משה כובש את הלב בהופעתו בהצגת "גבעת חלפון אינה עונה" ב
הבימה, בתפקיד סרג׳ו קוסטנצה, תפקיד אותו מילא ישראל פוליאקוב (פולי) בסרט באותו שם. אשכנזי הוכיח בתפקידו זה יכולת קומית מופלאה. וכך גם במופע הסטנדאפ שלו, בו הוא שולח את לשונו על כל בני משפחתו – מהסבתא והאם, עד אשתו וילדיו. הוא מצליח להעניק לצופים תחושה עמוקה של הזדהות, כי מי לא מכיר את תופעות הלוואי שלנו בכל התחומים. הוא מצחיק, ומפגין יכולת בלתי נדלית להופיע כך ללא הפסקה ולהחזיק את הקהל בגרונו. מה יש לומר? יש לנו את סיינפלד הישראלי אצלנו. בטוב טעם, בלי לפגוע, בלי לעבור את מידה, ובכל זאת מפעיל לנו את שרירי הצחוק עד בלי די. כשרון מולד, מה גם שהוא בוגר סמינר הקיבוצים – הרי בסך-הכל הוא פנומן. לסיכום: גם כשמשהו מתפנצ׳ר – יוצא מהבצל דבש. כנאמר: יום עסאל ויום בסאל.
