מצעד הדגלים בירושלים הפך בהשראת החמאס מטקס זניח לאירוע לאומי ופרק בתורת המשחקים. במשחק הנוכחי משתתפים שלושה שחקנים ראשיים: החמאס, הימין הישראלי וגוש מפלגות השינוי וכמה שחקני משנה. את מהלך הפתיחה עשה החמאס כשהודיע שאם ישראל תקיים את המצעד הוא יירה על ירושלים לפי גרסה אחת וישרוף את ישראל לפי גרסה שניה. המסר של החמאס הוא ברור וחד: לא כופפתם אותנו, אנחנו לא מורתעים ויכולתנו לא נפגעה משמעותית.
לראייה, אחרי שיריתם עלינו יום ולילה 10 ימים, אנחנו ממשיכים באותה מדיניות ולא מוותרים ואילו אתם חזרתם לנקודת ההתחלה. אם תבטלו את המצעד, אומר לנו החמאס, סימן שאתם אלה שמורתעים ואנחנו ניצחנו. אם תשנו את תוואי המצעד סימן שישראל התקפלה ואולי נסתפק בירי סימלי ובהצהרות ניצחון. אבל אם ישראל תקיים את המצעד נתקוף את ישראל ונוכיח שאנחנו לא מורתעים ולא חוששים מעימות. נכון, נחטוף קצת, אבל מה כבר ישראל יכולה לעשות שלא עשתה כבר? היא הרי חוששת מכניסה קרקעית ומפגיעה בחפים מפשע יותר מאתנו.
ישראל עומדת רגע לפני החלפת שלטון וממשלת נתניהו לא יכולה לשדר חולשה ולא תסכים לקבל אולטימטום מארגון טרור או להיכנע ללחץ בינלאומי. מבחינת הימין, האיומים של חמאס רק מוכיחים לעולם עם מי יש לנו עסק ושלא ניתן להגיע להסדרה איתם. אם נכנע לאיומי החמאס אומר לעצמו הימין, זו תהיה פגיעה בכבודנו, השפלה לאומית, והוכחה לכך שהחמאס לא מורתע כפי שטעננו אלא להפך, אנחנו מורתעים. לכן אסור להירתע מהאיומים, צריך להתעלם מהם ולקיים את המצעד בדיוק כפי שתוכנן גם אם כך אנחנו נופלים למלכודת שהם טמנו לנו.
מבחינת ממשלת ישראל, אם החמאס לא יממש את איומיו, זו תהיה הוכחה שהוא מורתע כפי שטעננו מלכתחילה, ואם יגיב זו תהיה הוכחה שהוא אינו בר שיח והצדקה להכות אותו שוב. תועלת משנית מחידוש הלחימה היא שמלחמה אולי תפורר את הממשלה עוד בטרם הושבעה כי חברי גוש הימין יהיו חלוקים על אופן התגובה והצד הימני ייווכח שקואליציה עם המפלגות הערביות אינה מעשית.
לשון אחרת הימין יכול להתעקש על קיום המצעד כדי לעכב ואולי לפרק את הממשלה. מצד שני הימין יכול לא רוצה להיתפס בציבור כמי שמחרחר מלחמה ויכול ללכת על גישה ממלכתית, להגיד שצריך להימנע מהבערת השטח ערב החלפת שלטון, לדאוג שהשב"כ או המשטרה יגבילו את האירוע, להטיל עליהם את האשמה בלי להצטייר כתבוסתנים ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט לממשלה הבאה.
כל האופציות טובות
גם אצל גוש המתנגדים לביבי קיימת דילמה. אם כתוצאה מהמצעד החמאס יירה והמלחמה תתחדש הדבר יעכב את הקמת הממשלה ואולי אף יערער את יסודותיה. מאמץ של שנים עלול לרדת לטמיון. אם ילחצו לבטל את המצעד יתפסו בציבור כתבוסתנים ויטען נגדם שכבר עתה הם נכנעים למפלגות הערביות. אם לעומת זאת ינקטו קו לאומי ויעודדו את קיום המצעד יתקלו באופוזיציה פנימית מצד מפלגות השמאל והמפלגות הערביות. לכן רוב חברי הגוש פשוט נמנעים מלהביע דעה בעניין. יוצא דופן הוא שר הביטחון גנץ שמסתתר מאחורי "שיקולים ביטחוניים" ופועל לבטל את המצעד כפי שרוב חברי גוש השינוי היו רוצים אך חוששים להגיד. עד כאן שיקולי השחקנים, אבל מה יקרה בפועל?
החמאס לא באמת רוצה מלחמה אבל מבקש הישג. הוא יסתפק בשינוי תוואי התהלוכה או בהבטחה למזוודות דולרים. ממילא הוא יוכל לחדש את איומיו בכול רגע שיחפוץ. אומנם החמאס זקוק לשקט כדי לחדש את יכולתו הצבאית אבל הוא לא ירשה לעצמו לשדר חולשה ולכן ימשיך לאיים. בנוסף החמאס מעוניין להעמיד תנאים בפני הממשלה הנכנסת, להראות להם שהוא כאן כדי להישאר ושהוא לא שחקן מחליף אלא מנהל האירוע. מבחינת החמאס כל האופציות טובות. אם יתפשר ברגע האחרון יקבל הכרה אצל תומכיו כגורם מתון שניתן להגיע אתו לסיכומים ואם ייכנס לעימות ייתפס כגיבור אצל בני עמו.
אם ישראל תיכנע לאיומיו, ייתפס כמי שניצח תודעתית, יוכל גם לנפח את דרישותיו בנושא הזרמת כספים והחזרת גופות החיילים והנעדרים. גוש השינוי רוצה ממשלה עכשיו בכול מחיר. הכבוד הלאומי ממש לא מדבר אליו והמחר לא קיים אצלם. כיון שהחמאס לא יעלם מעצמו, הממשלה החדשה תצטרך לגבש בקרוב מדיניות כלפי פרובוקציות החמאס. להעביר כסף קטרי כן או לא? להכניס מלט כן או לא? אם יעבירו זו תהיה הפרה נוספת של הבטחות, עוד דף בילקוט הכזבים של בנט ואם לא יעבירו, העימות הבא כבר בדרך.
תחזית: לאנשי הימין יש אינטרס לקיים את המצעד ולכן הוא כנראה יתקיים גם אם במתכונת שונה מהמתוכנן. החמאס ירוויח בכול מקרה ולא רוצה מלחמה ולכן סביר להניח שיגיב בצורה מתונה וימנע מהסלמה. ישראל כדרכה תגיב "באחריות" ותרכין ראש לפני החמאס. חזל"ש עד לפעם הבאה.
