ערב מלחמת ששת הימים ("תקופת ההמתנה") נוצרה חרדה גדולה בציבור בישראל, והיה חשש כי סופה של המדינה קרב, זאת בעקבות הצהרות מלחמתיות חוזרות ונשנות שהשמיעו מדינות ערב להשמיד את ישראל ו"לזרוק את כל היהודים לים".
באותה תקופה, בשל מחסור במקלטים, תושבים רבים ברחבי הארץ החלו לחפור מקלטים מאולתרים ליד בתי מגוריהם. היו אלה חפירות (שוחות) בעומק שני מטרים לערך ואף יותר, שהוקפו בשקי חול וחלקן אף כוסו בפלטות ברזל או עץ ועליהם עפר או שקי חול. שוחות אלה נועדו להגנה מפני הפצצות ושאליהן יוכלו להיכנס תושבים במהירות בעת הישמע אזעקות או הפצצות. לרוב לא נבדקו בטיחותן של השוחות. הדברים היו מאולתרים.
השוחה הפכה למלכודת מוות
גם משפחת בן חמו שהתגוררה ב"שיכון האזבסטונים" בשכונת נווה עמל בהרצליה ושכניהם, חפרו ערב מלחמת ששת הימים שוחה כזו ליד בית מגוריהם. ביום 6.6.1967 - בסביבות השעה 1:00-2:00 בלילה, אולי בשל אזעקה שנשמעה, אולי בשל סיבות אחרות, שהו בני משפחת בן חמו בשוחה. יחד איתם בשוחה שהו בני משפחה שכנה. ביחד היו בשוחה משתי המשפחות באותה עת כ-10 איש. אורך השוחה היה כ-4 מטרים, רוחבה כמטר ועומקה כמטר וחצי. החפירה כוסתה בפלטות ומיטות ברזל ועליהם שפכו עפר כדי לשמש גג כיסוי מאולתר.
איש לא שיער ודאי, כי תוך זמן קצר תהפוך שוחה זו שאמורה להגן על יושביה למלכודת מוות. לפתע, התמוטט גג כיסוי השוחה המאולתר על יושביו וקבר כמה מהם. מתוך החפירה נשמעו בקעו זעקות אימה מחרידות. שוטר שהזדמן למקום הזעיק עזרה. הוא ושכנים הצליחו בעמל רב רק לאחר כחצי שעה לחלץ את הלכודים-הקבורים מתחת לגג השוחה. בשל החשיכה היה קושי בחילוצם.
אמבולנס מגן דוד אדום הגיע למקום ורופא קבע את מותם של רבקה בן-חמו בת כ-45, ובנה שלמה בן חמו בן 13 לערך. בתה של ההרוגה ברוריה בן חמו בת ה-8 (בכמה מקומות צוין שגילה 5) ניצלה ונפצעה קל. כן ניצלו עוד שישה ילדים ושני מבוגרים שהיו בחלק אחר של השוחה, שגג הכיסוי שלה לא קרס.
בעקבות האסון התושבים הוזהרו לא לכסות השוחות
נציגי עיריית הרצליה ביקרו בביתה של משפחת בן חמו כדי לסייע למשפחה ולילדי המשפחה שנותרו ללא אם כשאב המשפחה הוא עיוור. נמסר כי אחד הבנים, יצחק בן חמו היה בעת האסון מגויס. למחרת האסון עברו נציגי הג"א במקום והזהירו את התושבים לא לכסות את השוחות. האם רבקה בן חמו ובנה שלמה שנהרגו במפולת השוחה הובאו לקבורה בבית העלמין בהרצליה.
מוות דומה של שתי בנות בחדרה
כשבועיים לאחר האסון בו נהרגו האם ובנה בהרצליה, אירע אסון דומה. הפעם בחדרה. עיריית חדרה חפרה באמצעות דחפור ב"תקופת ההמתנה", ערב מלחמת ששת הימים, במרחבי העיר כ-60 שוחות מגן - חפירות בעומק של כ-2 מטרים לפחות, כמקלט מאולתר מפני הפצצות.
ביום א' 18 ביוני 1967 אחרי הצהרים, נכנסו לשחק באחת משוחות אלה, שהייתה ממוקמת במגרש פתוח מול בית ספר "צפרירים" בשכונת ברנדיס בחדרה, ברכה לורבר ודלית חנן, בנות 11, לערך תלמידות כיתה ה' בבית הספר צפרירים. בעת ששיחקו בשוחה הן חפרו גומחא (על-פי הערכה) בקיר השוחה וגוש אדמה גדול בדופן השוחה קרס לתוך השוחה, נפל על הבנות וקבר אותן תחתיו.
לפנות ערב כשהבחינו אימותיהן של הבנות, כי הבנות נעדרות הוחל בחיפושים אחריהן. סמוך לשעה 10 בערב הוזעקו שוטרי משטרת חדרה ויחד עם כמה תושבים נטלו חלק בחיפושים. בסביבות השעה 11 בלילה הבחינו המחפשים ברגליים או ידיים מבצבצות מבין כמה גושי אדמה שכיסו את הבנות. המחפשים הסיטו את גושי האדמה וחילצו את הבנות שהיו קבורות תחת גושי האדמה והעלו אותן לשפת השוחה. רופא קבע את מותן.
אבי לורבר, אחיה של ברכה לורבר, אחת הבנות שנספו באסון המחריד מספר לי: "גם אני הייתי בין המחפשים אחר אחותי. הגענו לאזור בו קרה האסון והייתה כבר התקהלות של אנשים. כשהגענו למקום האסון גם אני וגם אימא של דלית ראינו את המקרה שכבר חילצו אותן מהגוש. אנחנו רק ראינו אותן שכובות ללא רוח חיים".
שתי הילדות היו חברות טובות, תלמידות אותה כיתה. יחד היו בתנועת נוער והרבו לשחק בשעות הפנאי. אפילו במותן לא נפרדו, סיפר בצער מדריכן בתנועת הנוער. שתי הבנות ברכה לורבר ודלית חנן קבורות בקבר זוגי בבית העלמין הישן בחדרה. בחייהן ובמותן לא נפרדו.
שני האסונות הן בהרצליה והן בחדרה נעלמו מדפי ההיסטוריה כלא היו ורק מעטים ביותר מכירים ויודעים עליהם. ראוי שהמדינה או הרשויות המקומיות ינציחו את זכרם של הרוגי אסונות אלה. גם הם למעשה קורבנות של המלחמה והמדינה לא דאגה להם למקלט ראוי ובטוח.
