במשך שנים מתנהלים חברי הכנסת הדתיים והחרדיים על קצות האצבעות. בעוד שבמפלגות השמאל-מרכז ניסו לאתגר פעם אחר פעם בהצעות חוק לביטול הסטטוס-קוו, דווקא הדתיים גילו אחריות לאומית.
הרבה לפני אמנות חברתיות שונות בין דתיים לחילוניים שלא התקבלו בציבור, כגון אמנת כינרת וגביסון-מדן, הסטטוס-קוו הוא הוא האמנה החברתית הכי ותיקה, אך גם הכי יציבה. הכי יציבה, עוד מימי ראשי המדינה. ממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו מלשנות אותו מהסיבה הפשוטה - מדובר בהסכם הטוב ביותר לנוכח הנסיבות. אף צד אינו יוצא ממנו ומלוא תאוותו בידו, ולשני הצדדים יש מה להפסיד מהפרתו.
בסטטוס-קוו אין קדושה דתית. הוא אומר דבר פשוט והגיוני: מינימום התערבות ברשות הפרט, ומקסימום יהדות ברשות הרבים. במילים אחרות, מדינת ישראל שומרת מסורת, אך היחיד רשאי לנהוג בחילוניות גמורה;
תחבורה ציבורית בשבת - לא, אבל תחבורה פרטית - ללא הגבלה; תרבות ופנאי בשבת מותרות, אך לא מסחר וכן הלאה.
למעט חריקות וחריגות פה ושם, לרוב לרעת הצד הדתי, נשמר הסטטוס-קוו. במבט אנתרופולוגי ניתן לראות כי בעבר רוב ככל התושבים היו חילוניים, אך המדינה שמרה על צביון דתי. היום, לעומת זאת, למרות שיעור גבוה מאוד של חרדים, דתיים ומסורתיים, מדינת ישראל הולכת ומתחלנת ברמה הממלכתית.
אם עד עכשיו המדיניות המוצהרת הייתה שדעת הממשלה אינה נוחה מכך, באה ממשלת בנט-לפיד ומשנה את המשוואה. עבור הממשלה העתידית חילון המדינה והפרטת הסוגיות הדתיות למישור המוניציפלי במקום הארצי-ממלכתי היא ערך ואידיאל. אמירות הסרק על וטו כביכול מצד ימינה אינן מחזיקות מים. בסופו של דבר, גם ללא צורך בחקיקה או באישור הנהלת הקואליציה, יוכלו שרים בגוש השמאל-מרכז לעשות במשרדיהם כבשלהם. אם נוסיף לכך את חוסר החשק של ימינה לשמור על הסטטוס-קוו, דבר שניתן היה לראות הלכה למעשה כאשר חברי מפלגת הימין החדש (של בנט) ברחו מהמליאה כמו עכברים כל אימת שעלו להצבעה נושאי דת ומדינה. אל תתלו בהם את יהבכם, כי לא מהם תצא תורה.
התנהלות הממשלה החדשה כמוה כשבירת כלים. וכששוברים את הכלים, גם כללי המשחק צריכים להשתנות. נבחרי הציבור הדתיים נזהרו מאוד לשמור על הסטטוס-קוו. דרישה לחקיקה דתית הגיעה רק בתגובה לשינוי חד-צדדי, לרוב מצד בג"ץ. הקרבות שנוהלו היו קרבות בלימה - לשמור על הקיים. כך למשל, חוק המרכולים הוא תולדה ישירה של אשרור חוק עזר עירוני מצד בג"ץ שברוב המקרים מתגלה כסמן אנטי-דתי.
בעת כזו, שבה מעוניינת הממשלה להפר את ההסכמות ההיסטוריות ולשנות באופן חד-צדדי את דמותה היהודית של המדינה, התגובה צריכה להיות בהתאם - לעבור מקרב בלימה ולעלות להתקפה. את זאת יש לעשות באמצעות הצעות חוק לחיזוק הצביון היהודי, ללא התחשבות בסטטוס-קוו. אם להם מותר - אין סיבה שתהיו יותר צדיקים מהם. השאלה הגדולה היא האם
יהדות התורה, שס והציונות הדתית יהיו אמיצות מספיק כדי להסיר את הכפפות, ובאיזה צד תמצא עצמה מפלגת הליכוד. נכון, ההיתכנות שההצעות יעברו קלוש. לא זה מה שמנע ממרצ, מהעבודה ומיש עתיד להגיש שוב ושוב הצעות בנושאי שבת, גיור, כשרות וכדומה בהיותן באופוזיציה. יתרונן של הצעות חוק אלה הוא בעצם פרסומן ובהכשרת הלבבות שהצליחו לעשות - מה שגרם למפלגות אלה להעז להכניס את נושאי הדת והמדינה הנפיצים לתוך ההסכמים הקואליציוניים.
