לנוכח המצב המורכב כותב בן-גוריון במכתב שנחשף כי "איני מאמין שאפשר בשמירה בלבד למנוע התקפות הרוצחים מעבר לגבול. יש אולי לחשוב שבמקום הצבא יבצעו פעולות תגמול יושבי הגבול - לשם כך עליהם לקבל אימון מיוחד, ויתכנו גם מתנדבים מהעיר לשם כך".
בתחילת שנות ה-50 סבלו יישובי הגבול מהסתננויות מעבר לגבול למטרות של גניבה ורצח. סביב הסוגיה המורכבת הזו ניצבו דעות מנוגדות: האחת, של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון והשנייה של שר החוץ משה דיין.
כפי שטוען דוד טל, במאמרו "בין בן-גוריון, שרת ודיין: המאבק על היזמה למלחמת מנע, 1955" (קתדרה 81, ספטמבר 1996, עמ' 122-109), מצד אחד, ראש הממשלה דוד בן-גוריון דגל בפעולות תגמול מעבר לגבול, אך מצד שני, שרת טען שהן פוגעות במוסריותה של ישראל ובמעמדה בעולם ושיש לנקוט גישה אחרת לפיה המאמץ הוא בזירה המדינית תוך הפעלת לחץ במישור הזה וכך זה אפקטיבי יותר, לשיטתו.
כך למשל, במהלך ישיבת מרכז מפא"י בספטמבר 1954 אמר ראש הממשלה: "ביטחון, אני מתכוון לא רק ביטחון למדינה כולה, אלא ביטחון לאזרחי המדינה... נגד שונאים שמנהלים נגדנו מלחמה זעירה. אם או"ם ... וארצות הברית והסטייט דפרטמנט אין להם אמצעים ואין להם דרך איך להפסיק רציחות מעבר לגבול, ואני חושש שאין להם, כי פעם בקשתי מהם... אז צריך שיהיה ברור לעולם: דמנו לא יהיה הפקר! ואין דרך אחרת, אלא תגמול חריף ותקיף, מבלי לפגוע בנשים וילדים, שלא יירצחו יהודים על-ידי האויבים מבחוץ, מבלי תגמול - אם הם לא מסוגלים להפסיק את זה".
כלומר ישנו כאן לשיטתו של בן-גוריון שינוי בדפוסי הפעולה במלחמה בהסתננות: במקום להישען על הפעילות המדינית, כפי שגרס שרת, חייבת ישראל לדעתו לחזור ולנקוט מדיניות תגמול צבאי חסרת פשרות. בעוד כאמור שרת ביקש 'להביא את מדיניות הביטחון לידי תיאום מלא עם שיקולי מדיניות החוץ'.
כדי להשיג את מטרתו ניסה שרת לבלום את פעילות התגמול של צה"ל ולהגביר את הפעילות המדינית במטרה להמריץ את המשטרים השכנים להילחם ביתר שאת בהסתננות לישראל משטחם. שרת אכן הצליח מפעם לפעם למנוע את ביצוען של פעולות תגמול, חרף התנגדותו של הרמטכ"ל דיין.
בסתיו 1953, בעקבות פיגוע רצח ביהוד, ביצע כוח מגדוד הצנחנים 890 ומיחידת צה"ל המיוחדת ה-101 פעולה בכפר קיביה שבמדינת ירדן, והרג שם עשרות אזרחים. בן-גוריון הכחיש שמדובר בפעולה צבאית, וטען שהמבצעים היו תושבי אזור הגבול, שפעלו על דעת עצמם. שרת המשיך להתנגד לקו שהוביל בן-גוריון בעניין פעולות התגמול.
כעת נחשף מכתב מרתק בסוגיה טעונה זו בו כותב בן-גוריון מפורשות את דעתו הברורה על פעולות התגמול. זהו מכתב בכתב ידו משנת 1966 על פעולות התגמול בירדן.
ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון, בעקבות פעולות חבלה שנעשו נגד מטרות ישראליות. בפעולה פוצצו עשרות בתים. לירדנים נגרמו 18 הרוגים, ולצה"ל הרוג אחד. במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין כשמונה מטוסי חיל-האוויר הירדני לבין ארבעה מטוסי חיל-האוויר הישראלי. במהלך קרב האוויר, הפיל רן פקר את אחד ממטוסי ההאנטר.
המכתב מתאריך 17.11.66 - רק 4 ימים אחרי הפעולה. מכתבו של בן-גוריון ממוען לשלמה קציר ובן גוריון כותב בו שאינו מאמין שבפעולות שמירה בלבד ניתן למנוע התקפות הרוצחים מעבר לגבול ולכן יש לחשוב על פעולות אקטיביות של תושבי אותו אזור.
המכתב נפתח בתיאור הבעיה לפיה אין אפשרות פרקטית "להעמיד אנשים לכל אורך הגבול", ובנוסף ישנה היתכנות ש"פורעים ורוצחים ינסו להתגנב לתחומנו ולמקש או לפוצץ את האזור".
אשר על כן, מציע בן-גוריון וכותב כי "איני מאמין שאפשר בשמירה בלבד למנוע התקפות הרוצחים מעבר לגבול. יש אולי לחשוב שבמקום הצבא יבצעו פעולות תגמול יושבי הגבול - לשם כך עליהם לקבל אימון מיוחד, ויתכנו גם מתנדבים מהעיר לשם כך".
בן גוריון מוסיף וכותב ש"מאחורי ההתקפות עומדת ממשלת סוריה" ולכן הוא רואה בממשלת סוריה אחראית להתקפות הרוצחים. כמו-כן, הוא מצטער שפעולת התגמול שנערכה באותו שבוע (פעולת סמוע, 13.11.66) נערכה בירדן, וכותב שלדעתו "ממשלתה אינה רוצה במעשים אלה, אך עם זאת לפעולה הייתה זכות, וחובה לפעול אך ורק בסוריה".
