חשבון ציני
ממשלת הכחש והרמייה של בנט-לפיד-ליברמן מורכבת, בעיקר, מרסיסי מפלגות, שאין ביניהם שום דבר משותף, אלא שנאת נתניהו, והרצון לעשות בו שפטים. לכן, בניגוד להיגיון, תאריך ימים. נראה, שלכל מרכיביה, חוץ מיאיר לפיד וממנסור עבאס, אין סיכוי להיבחר מחדש, כיוון שאינם אטרקטיוויים (ועם סער ועם בנט יתחשבנו בוחריהם על נטישת הימין). לכן, כדי לינוק עד הרגע האחרון מעטיני השלטון ומכיבודיו, ולבצע את זממם בדמוקרטיה הישראלית וביהדותה של המדינה - יעשו מרכיבי ממשלה רעה זו כל שביכולתם לריב ולהתווכח מבלי לפוצץ את אחדותם.
לשמאל יש גישה נכונה ומעשית לשלטון, שלא כמו לימין. חלקיקיו אינם מתאבדים יפניים, המבצעים חראקירי בהנאה, אלא תאבי שלטון; וזה מנחה את התנהלותם. כלומר, אחד בלב ואחד בפה. בפיהם דמגוגיה גבוהה תוך פרקטיקה של שימור הכוח בידיהם בכל מחיר.
בסיבוב הרביעי בבחירות 2021, כמו בבחירות 1992, ירה הימין בעצמו. ב-1992 שילמו על כך עם ישראל והתנועה הציונית בהסכמי אוסלו האבדניים, שהתקבלו בתשואות רמות על-ידי העולם, ובעיקר, על-ידי שונאי ישראל (למשל - הפרלמנט הנורווגי, שהעניק לשלושת ה-שי"נים - שועל, שיכור ושקרן - את פרס נובל לשלום על רעיונם המקורי להחרבת מדינת ישראל), ששמחו לראות שוב, שישראל נכנעת מרצונה, ומוותרת על חלק משליטתה. האם זה הכיוון כעת?!
מבלוט צ'בושאולו, שר החוץ הטורקי, הצהיר לפני כשבועיים, "אם ישראל רוצה יחסים תקינים (עם טורקיה) - היא צריכה לשנות את מדיניותה". לפי זחילתו המהירה של בני גנץ (כיאות לצנחן מיומן) לוושינגטון, זה עומד לקרות בקרוב, אם ביוזמת ממשלת הכחש והרמייה, ואם בלחץ התנועה האיסלאמית, שמאחורי רע"ם, ובזכותה קמה הממשלה.
שיבושי לשון
כתבתי כבר, שאיני מרבה להשתמש ביישומון הניווט וייז. כל אימת שאני נוהג תוך שימוש בווייז, נחרדות אזניי בשומען שיבושי לשון, לפעמים מדהימים. "אוי וייז מיר (אבוי לי)", נהגה סבתי להגיד.
חיפשנו מסעדה בגבעת-אולגה (ראו להלן), שבחדרה, שמציינת 130 להקמתה. הקריינית האוטומטית של היישומון הפנתה אותנו מכביש 4 ל"רחוב יהודִי פקיעין", וכמעט בלמתי בפראות מרוב גיחוך - כיוון שהמדובר, כמובן, ב"רחוב יהוד̤י פקיעין". לפני כמה וכמה עשורים, כשלמדתי באוניברסיטה, הסביר המרצה, כי מחשב הוא גולם, המופעל על-ידי גלמים גדולים ממנו, ולימד אותנו את הכלל החשוב GIGO - הכניסו קֶלט-זבל למחשב, ובתמורה תקבלו ממנו פֶּלט-זבל.
האוטומט קורא הברות. כנראה, בבורות מתכנתיו, או ברשלנותם, לא הזינו אותו בהבדל בין דִי (di) לבין ד̤י (dey). נקודת זכות: גם בחברת נתיבי ישראל, המשלטת את כבישי ארצנו, אין יודעים זאת.
שיפודייה מצוינת
הכניסה ל"שיפודי אולגה" (רחוב התנאים פינת החלוץ, גבעת-אולגה, חדרה, טלפון 04-634-3384) והכסאות הזכירו לי שיפודיות, סטיקיות ופלאפליות רבות ברחבי הארץ, ואולי "גזלֶנים" בפאתי בסיסי צבא - ואינם מבטיחים. התיישבנו רעבים, זוגתי ואני, לשולחן באזור שמיזוג האוויר עובד בו, כיוון שבחום תמוז-יוני איני מעז לשבת בחוץ. כלומר, במקום לא ממוזג באמצע היום. ככה זה. נולדתי מפונק...
למרות שהמסעדה הייתה גדושה באורחים, קיבלנו מיד בחיוך לבבי תפריט ארוך של שיפודים מזמינים וקערות טעימות של סלט עגבניות ומלפפונים ושל סלט כרוב לבן טריים, מרעננים וטעימים. לידן הונחה סלסלה עם פיתות טריות, חמות ובשרניות, שהיו מעדן בעצמן. את הפיתות ליוו קעריות של טחינה טובה בחמיצות ובסמיכות הנכונות, של עמבה תאווה לשפתיים ושל סחוג חריף מאוד ועסיסי, שיכול לאתגר בטנים של מי שאינם מיטיבי חריף. טעמתי מהקעריות, ונהניתי מאוד - תוספות מצוינות. כיליתי כצלוחית וחצי סחוג ויותר מצלוחית עמבה, עד ששבעתי, עם טחינה, עם סלטים ועם נתחי בשר, שנשלפו משיפודיהם לפני הגשתם, וקושטו בפטרוזיליה טרייה. השירות נעים, ידידותי וביתי מאוד. לכן, סלחנו, כששכחו להביא לשולחנו את הזמנתנו למים ולסודה.
למרות שהייתי הרבה בחדרה ובגבעת-אולגה, זה היה ביקורי הראשון ב"שיפודי אולגה", הקיימת משנת 1988 - ותק ראוי לציון למסעדה בארצנו. הגעתי למקום עם ציפיות גבוהות אחר חיפוש במרשתת, שמלאה בשבחים למסעדה.
מנות הבשר - הזמנו שני שיפודי שישליק עגל ושני שיפודי שישליק כבש - היו הפתעה אדירה. מנות גדולות, עסיסיות וטעימות מאוד, שהוכנו היטב, ולטעמנו, מבשר טרי, ותובלו בעדינות. הוגשו עם צלוחיות בצל, עגבנייה ופלפל חריף ירוק צלויים נכונה על הגריל. כשצלוחיות המתאבנים והירקות הצלויים התרוקנו, מיהרו להניח בחיוך רחב ולבבי ובאדיבות על שולחננו צלוחיות נוספות.
לו היה לי מדד - היו מקבלים השיפודים ב"שיפודי אולגה" את הציון הגבוה ביותר - כמו הפיתות, כמו הסלטים וכמו המתאבנים. המנות, שהוגשו בצלחות מעוטרות בפטרוזיליה, היו גדולות, והשביעו אפילו זוג רעב כמונו. לבקשתנו, ארזו את מה שהותרנו, כדי שניקח עמנו. עד כדי כך גדולות המנות.
בתום הארוחה הוצע לנו קפה על חשבון הבית. ביקשנו אספרסו, אך הציעו רק "קפה בוץ". אשתי שמחה, שאין מוסיפים הֶל לקפה, והתרצתה רק כשהסבירו לה, שהקפה נעשה עם מים רותחים. כבר הרבה זמן לא שתיתי "קפה בוץ", או קפה "טורקי" מבושל, והקפה ב"שיפודי אולגה" אכן היה חם וטעים. לכן, ויתרנו על תוכניתנו לשתות אספרסו בהקדם בדרכנו.
שורת סיכום: מצוין. נהנינו מאוד, למרות הנכתב להלן. והעיקר - עוד נחזור ל"שיפודי אולגה".
ניווט: כדי להגיע למסעדה (מחדרה, או מהצפון) - עלו על כביש החוף (2), ורדו ממנו לתחנת הדלק גבעת-אולגה. צאו מהתחנה לכיוון השכונה, וסעו דרומה, במקביל לכביש החוף, כק"מ, עד שתגיעו ל"שיפודי אולגה". מכביש 2 צפונה, יש לרדת לגבעת-אולגה (לא היה רלוונטי לביקורנו, ולא בדקתי). הנווטן וייז יובילכם, אני מקווה, למסעדה בלי טעויות.
כלכלה: ארבעה שיפודים + סלטים, מתאבנים ופיתות (שמוגשים במחיר מוזל למזמינים שיפודים) - 260 שקל. יש שיפודים יקרים יותר, ולא בחרנו בהם משלל סיבות. מניח, שהגרילמן מכינם באותה יד האמן, שהכינה את שיפודינו. הוספנו תשר נדיב כהוקרה לבשר הנהדר, לארוחה הטובה והמשביעה ולשירות, ויצאנו שבעים ומרוצים לדרכנו.
כשרות: יש. האחים סימו ודובי שטיבי, בעלי "שיפודי אולגה", מקבלים את הבשר טרי היישר מהאיטליז המשפחתי. חניה: בשפע צמוד למסעדה. נגישות - בעלי "שיפודי אולגה" מפרסמים, שהמסעדה נגישה. חנינו ברחוב התנאים, ולמתקשים בהליכה, כמוני, מצפה דרך ארוכה ללא מדרגות למסעדה, או טיפוס על שלוש מדרגות ללא מעקה, כדי לקצר את הדרך אל כניסה בדלת צדדית.
שירותים: בתוך המסעדה, נקיים ומסודרים. נוחות: כשהמסעדה הייתה מלאה (באנו בסוף שעות העומס בצהריים), היה רעש, שהִקשה עלינו לשוחח. הכסאות אינם נוחים, ולעומתם השולחן רחב, יציב ומאוזן היטב. לשתייה הוגשו, להפתעתנו, כוסות חד-פעמיות. שעות פתיחה: כל יום משתים-עשרה בצהריים ועד חצות הליילה. בימי שישי - סגור. במוצאי-שבתות - מאחרי צאת השבת עד חצות. עיצוב: אין. סביבת המסעדה אינה מלבבת.
ארגון פשע
יותר מחמישה-עשר מיליוני שקלים שילמה המשטרה כפיצויים למי שרמסה בפעולותיה הבלתי חוקיות בשנת 2020 וברשלנותה. כך דיווח איציק סבן בישראל היום. בעצם, לא המשטרה ולא השוטרים הגרועים, שעוללו את המעשים, שילמו, אלא אנחנו. כך, לעולם לא נרתיע את המשטרה ואת השוטרים, שעברו מזמן לפעול בצורה בלתי חוקית בעליל - בחסות המחלקה לחיפוי על שוטרים (מח"ש) והפרקליטות.
ראוי לציין, כי בסוף העשור הקודם, עברו הפיצויים, ששילמה המשטרה לקורבנותיה את סף 23 מיליוני שקלים מדי שנה. עילות הפיצויים ב-2020 היו אי-טיפול באירוע, חקירה והעמדה לדין, שימוש בכוח, הוצאת לשון הרע, מעצר לא חוקי, שימוש בכלי ירייה שלא כחוק, אי-שמירה על עצורים.
כמובן, תוקפת המשטרה את מי שתבעו אותה, וטוענת, שתביעות רבות חסרות הצדקה. עוד הוסיף הקוזק הנגזל, שתביעות הנזיקין נגדו "מגלמות סיכון כלכלי משמעותי ... [ו]הסכומים הנתבעים בגדרן מופרכים ומוגזמים". והם צודקים. ממתי יש לציבור זכות לחלוק על שיקול דעתם של שוטרים?! וכמובן, אין לו הזכות למנוע את המשטרה מלהיות ארגון פשע בלתי חוקי.
שותק צה"ל
החליפו דובר לצבאנו, ואיני זוכר את שמו ואת שם קודמו, למרות שאני ער מאוד לסוגיות צבאיות וליחסי צבא-תקשורת. כנראה, דובר צה"ל (דו"צ) אינו מעניין אף אחד, למרות שבטעות קולוסאלית של ממשלות ישראל, הוא המסביר הלאומי בשעת חירום. בינתיים חיפשתי במרשתת, והדובר החדש הוא תא"ל רן כוכב, וקודמו - תא"ל הדי זילברמן.
"מערכת חובבנית, עם היזון חוזר של קרקס מדראנו", הגדיר אלעד רזניק (באתר "ייצור ידע") את דו"צ. מניסיוני, הנכס החשוב ביותר של דובר/איש יחסי ציבור הנו אמינותו. לפני כמה שנים נקלענו זוגתי ואני לבית הורים שכולים, שבנם נהרג בלבנון. לתדהמתי, אמרה לי הא̤ם, כי היא מאמינה לחסן נסראללה, ואינה מאמינה לאף מלה של דובר צה"ל. לעומת זאת, קבע אלוף אהרן חליוה, ראש אגף המבצעים, שדו"צ פועל במסגרתו, "אמון הציבור והחברה הישראלית, לצד דעת הקהל והתמיכה הבינלאומית, הם הבסיס שלאורו פועל צה"ל...".
לדעת רזניק, בשנים האחרונות, יש למוסד דובר צה"ל, אמינות נמוכה. "הסיבה לכך היא התנהלות מאוד לא-מקצועית (אבל מאוד ישראלית...), החל ממינוי קצינים שדוֹברות זה פשוט לא המקצוע שלהם; דרך חוסר הבנה מוחלט בצבא של תפקיד הדובר; ועד מינוי אנשים ש'חייבים' להם לתפקיד...".
עד מלחמת ששת הימים פעל דו"צ במסגרת מחלקת ביטחון והסברה (בה"ס) באמ"ן. אחריה הופרד ממנה, ורק אחרי מלחמת יום הכיפורים עבר לכפיפות לרמטכ"ל. כיום - לאגף המבצעים. רוב דוברי צה"ל היו קצינים בסוף דרכם. המינוי לדו"צ, כמו המינוי לנספח צבאי, סימן את השער לגמלאות. רק ארבעה (משה פרלמן, נחמן שי, עודד בן-עמי ואבי בניהו) היו אנשי תקשורת.
מויש פרלמן, הראשון בדוברי צה"ל, היה עיתונאי יהודי-בריטי, שהתנדב לסייע למאבק בבריטים כשנה וחצי לפני תום הכיבוש הבריטי, והפליא לעשות בפרשת לה-ספציה. שי ובניהו היו כתבים לענייני צבא, והכירו את המערכת הצבאית. בן-עמי היה מוכר היטב לצמרת המדינית, שתגמלה אותו. חריגה הייתה רות ירון, שהגיעה ממשרד החוץ דרך המכללה לביטחון לאומי.
עיתונאי ידוע, שביקר את הצבא מאוד ובחריפות, סיפר לי, שיום אחד הציעו לו להיות דו"צ - שיטה ידועה של ארגונים (קואופטציה) לסתימת פי מבקר. הוא סירב. איני מניח, שרבים יעשו כמותו לנוכח השכר ותנאי השירות הנדיבים של תא"ל בצבאנו.
אמינות הדיווחים של דו"צ והגינותם ספגה ביקורת, ובמיוחד כשפרסם ידיעות שגויות כשמידע נכון מסרו דווקא גורמים מחוץ לצבא. מבקרי דו"צ מאשימים אותו בהסתרת עובדות, בשקרים מודעים, בפרסום ידיעות מוטעות. כן מאשימים אותו בצנזורה מחד-גיסא ובפרסום מידע מיותר, שמסייע לאויב מאידך-גיסא.
רוב המבקרים אינם מבינים, שתפקיד הדובר כמו מאפּ̤ר - להדגיש את יתרונות הארגון, ולהעלים את חסרונותיו - והוא חייב להיות נאמן לארגון ולא לעיתונאים. כמובן, הוא ייכשל בתפקידו אם הציבור, או התקשורת (המתווכת בינו לבין הציבור), לא יקבלו את מסריו. כיום יכול איש יחסי ציבור לעקוף את העיתונאים, ולפעול ישירות ברשתות החברתית (אם פייסבוק וספקיות אחרות לא יצנזרו את דבריו, בהתאם לגחמותיהן האנטי ישראליות).
שאלת השאלות הנה האם דו"צ צריך להיות איש צבא, המכיר היטב את המערכת, או מומחה ליחסי ציבור. ברוב הצבאות בעולם הדובר הנו קצין, שמתואם על-ידי דובר משרד ההגנה. לפעמים זה מצליח היטב (ראו את האמריקנים במלחמת המפרץ). לעומת זאת, איש מבחוץ (אזרח), גם היה קצין זוטר, לא יצליח להבין את מורכבות המערכת הצבאית, ויבזבז חודשים רבים על למידתה.
שאלה אחרת - האם דו"צ הנו דובר הרמטכ"ל, או דובר הצבא? בינתיים, רוב דוברי צה"ל היו דוברי הרמטכ"לים, שמינו אותם. יש אומרים, כולם.