מאז הפלתו של
סדאם חוסיין, עירק התדרדרה ממשבר למלחמת אזרחים וחוזר חלילה. כיום, כאשר המדינה מתוכננת לבחירות שיתקיימו בחודש אוקטובר, עירקים רבים אומרים שהם נגעלים מכדי להצביע. מה הטעם – הם שואלים – כאשר הממשלה שתיבחר ממילא כמעט ולא תוכל לשלוט, כאשר הפוליטיקאים הם מושחתים וחסרי תועלת, ואשר את המדינה מנהלים מיליציות, מנהיגי שבטים ומעצמות זרות?
למרות זאת, טוען אקונומיסט, יש סיבה לתקווה, בעיקר משום שעירק פחות אלימה מאשר בעבר. בשנת 2014 שלט דאעש בשליש ממנה, אבל הוא הובס ב-2017 ונוצרה מידה של יציבות, המאפשרת לעסקים לפעול ולילדים ללכת לבית הספר בלא חשש שיירצחו בידי מכונית תופת. הכלכלה מתאוששת מן הקורונה, והשקט מעניק לעירקים אפשרות לבנות מדינה מתפקדת.
צעד חיוני בכיוון זה הוא להביס את המיליציות. חלק מהן, ברובן שיעיות, הוקמו כדי להילחם בדאעש. איתוללה עלי אל-סיסטאני, כהן הדת השיעי החשוב ביותר במדינה, קרא לצעירים להצטרף אליהן. אבל כעת הן לא מניחות את נשקן, אלא להפך – חבריהן דורשים משרות קבועות על חשבון הציבור. תקציב השכר של המיליציות עלה מ-1.1 מיליארד דולר ב-2018 ל-3.4 מיליארד דולר השנה. עירק מוציאה כעת 2% מהתוצר שלה על יחידות צבאיות בלתי רשמיות, יותר ממה שרוב המדינות מוציאות על צבאותיהן הרשמיים. וזה אינו כולל את מה שהמיליציות מרוויחות מהברחות וסחיטה. רבות מהן אינן נאמנות למדינה: חלקן מקבלות פקודות מאירן, ואחרות – ממנהיגים מקומיים.
יעזור אם אל-סיסטאני, השומר לאחרונה על שתיקה, יאמר למיליציות שמשימתן הסתיימה. אבל בלי קשר לכך, הממשלה צריכה לנסות להשתלט על השטחים הרבים שבידיהן. עליה להכניס חלק מאנשיהן לצבא העירקי, במסגרת שרשרת הפיקוד הרגילה, ולפרק מנשקם ולהוציא לגמלאות את האחרים. זה יהיה יקר מאוד ומסוכן מאוד, אבל החלופה גרועה יותר, שכן חלק ממפקדי המיליציות רוצים להפוך אותן לחיקוי למשמרות המהפכה האירניים.
צעד חיוני נוסף, ממשיך אקונומיסט, הוא שהממשלה תספק את השירותים החיוניים לאזרחים ולא רק תאייש משרות בשירות הציבורי. השכר והפנסיות הנוכחיים עולים לעיתים על הכנסות המדינה מהנפט; שכירת העובדים היא מושחתת. אף מעסיק פרטי אינו יכול להציע תנאים דומים ולכן הם מתקשים להשיג עובדים. המערכת צורכת כספים שראוי להשקיע בבתי ספר, בתי חולים ורווחה לנצרכים. יש ליישם את תוכניתו של שר האוצר לצמצום השירות הציבורי, לפטר מובטלים סמויים ולהשקיע במה שיניב תועלת לרוב העירקים.
שלישית, על הממשלה לצמצם את הסוביסידיות לאנרגיה, העולות 10% מהתוצר. החשמל זול מאוד; בפועל, מכיוון שהחשבונות נגבים רק לעיתים רחוקות, הוא חינם. לכן, הצרכנים מבזבזים אותו כאילו אין מחר. כדי לעמוד בביקוש, נאלצת עירק לייבא גז מאירן – אבל לרוב אינה מצליחה לשלם תמורתו. עירק היא יצרנית גדולה של גז, אך מבזבזת חלק ניכר ממנו. המדינה צריכה לייעל את השימוש ולגבות מן הצרכנים את מחירי השוק – וכך ייחסכו כספי ציבור וישתפר המצב הסביבתי.
כדי לחולל את כל אלו, על המצביעים להגיע לקלפיות. למרות שזה עלול להיות מפחיד כאשר מדובר באיזורים שבשליטת המיליציות, הימנעות מהצבעה רק תהדק את שליטתן של הקבוצות הצבאיות ושל הקבוצות המושחתות והשנואות. יהיה זה מועיל אם המפגינים של 2019 יתארגנו ויציעו חלופה; בהעדרה, על הבוחרים להצביע בעד המועמד הנקי ביותר במחוז. הממשלה הבאה תצטרך להתמודד עם התנגדות רבה לרפורמות כאלו – וזה רק מחזק את הצורך בהן. קשה לבנות מדינה והדבר דורש זמן רב. אבל זה כדאי לעירקים. הכאוס אותו חוו בשנים האחרונות צריך ללמד אותם מהו מחירו של הכישלון במשימה זו.
