רוב בני האדם אוכלים בשביל לחיות אבל יש גם מיעוט שכותבים בשביל לחיות. האחרונים עושים זאת לא רק בשביל להשתכר, אלא שעבורם הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה, כמו אלכוהול לאלכוהוליסט. היבול הספרותי של פרופסור רקובר הוא ענקי. בשנת 2020 יצא לאור הרומן השנים-עשר שלו "מחול הרפאים", וזאת בנוסף למספר רב של סיפורים קצרים, ספרים ומאמרים רבים בתחום הפסיכולוגיה. לכן לא אתפלא אם גם בשנתו הוא כותב טיוטות, ראשי פרקים ודיאלוגים.
"מחול הרפאים" הוא רומן בלשי-פילוסופי. כבר בתחילת העלילה המחבר מציב את עצמו במונולוגים ובדיאלוגים פילוסופיים כאחת הדמויות האורגניות של העלילה, או כזבוב על הקיר שרואה, שומע וקובע את המשך התפתחות העלילה, שרובה קשורה עם סנ"צ ירמיהו השני המכונה "אגרוף הפלדה". דיאלוגים ומונולוגים אלה עוסקים באירועים שאירעו לפני שהמחבר נולד, ולמרות זאת הוא כן היה נוכח באירועים הללו - אולי בתת-מודע? כמובן שצורת כתיבה זו היא לא כל כך מצויה, אבל היא מאוד מעניינת, כי הקורא צריך לעצור שניה ולעקל את המצב הלא רגיל. אני נהניתי מאוד מהכתיבה הזו.
בהמשך שולח ראש כנופיית הפשע ממעצרו אזהרה ל"אגרוף הפלדה" בצורת פיצוץ מכוניתו. מטרת האזהרה הייתה להקטין עד כמה שאפשר את העונש הצפוי לו. אזהרה זו גורמת ל"אגרוף הפלדה" להרהר על המשך מערכת היחסים שלו עם אהובתו, ביודעו שראש כנופיית הפשע עשוי לאיים על חייה. הכוונה של המחבר והתובנה של הקורא שאזהרה זו היא ממש דגל אדום לאזרחי המדינה, כי משמעותה היא שעולם הפשע מאיים ורוצח חוקרי משטרה, עורכי דין ושופטים. כלומר, ראשי כנופיות הפשע מנהלים את המדינה בהתאם לגחמותיהם, בעוד המשטרה לא עושה כלום, כי צריך לפעול לפי החוק.
רקובר משתמש בדמויות מציאותיות והזויות ובארועים מציאותיים יומיומיים כדי להתגרות ולאתגר את מוסכמות החברה ואת שטיפת המוח מלידה עד פטירה, שמתרחשת בעולמנו הגשמי. מזלו שהוא חי בתקופה נאורה יחסית, שאם לא כן גורלו היה כגורל גליליאו וקופרניקוס. וזהו בעצם ייחודו של רקובר, כי רק יצור גשמי בעל מוח-על יכול לכתוב יצירה ספרותית בלשית-פילוסופית-איכותית.
