יום שישי שעבר היה ראש חודש תמוז. היום הקדוש הזה, יום של חג שבו אנו הנשים מקבלות את שכרנו על כך שלא היה לנו חלק בחטא העגל, הפך אצלי בשנים האחרונות ליום של כאב וחוסר אונים. יום קדוש ביהדות, שבו במקום הכי קדוש ביהדות, נערך טקס שפוגע בעקרונות המקודשים ביותר של הדת היקרה שלנו.
בעבר לא ידעתי על כך. ידעתי שיש קבוצת שעושות פרובוקציות בכותל. אך מעולם לא דיברתי איתן, ומעולם לא קראתי את דבריהן, ומעולם לא פתחתי את חוברות הפולחן שלהן, ומעולם לא ידעתי עד כמה מדובר בחורבן. עד שפעם אחת הצטלבו דרכינו. עד שפעם אחת דיברתי עם אחת מהן, ושאלתי, האם לא מפריע לה העובדה שהן גורמות שנאת חינם שמעכבת את בניית בית המקדש, והיא בתגובה חירפה וגידפה את האמונה שלנו, ולעגה לעבודת המקדש. ומאז אני פה.
וביום שישי האחרון קצת איחרתי. לא הייתי כשהן הגיעו והחלו לחולל את השנאה. לא שמעתי איך אחת המרכזיות שבחבורה הרפורמית מחרפת ומגדפת את קדושי מירון. לא ראיתי איך אישה אחרת כמעט מטיחה לארץ באלימות את אחת המתפללות המאמינות. לא ראיתי איך אחת מחוברות הכפירה שלהן, חוברת שמורדת בעיקרי האמונה היהודית וגורמת צער לשכינה, מגיעה לידי כמה ונקרעת על ידם מרוב כאב. אבל החוברת הזאת, אסור לקרוא אותה, ואסור היה גם לקרוע אותה. ואם הייתי שם, הייתי עוזרת לאסוף את הדפים.
ולמרות שהדפים האלו מכאיבים לי נורא. ולמרות שאני נאבקת מולם. ולמרות ששוב ושוב אני מתחננת אל החבורה הזו: בבקשה תוציאו מחדש. בבקשה תדפיסו מחדש. בבקשה תחזירו לסידוריכם את הדפים שתלשתם! בבקשה תוציאו סידורים על-פי ההלכה היהודית להתפלל מהם כאשר אתן באות למקום קדוש ליהדות! בבקשה אל תשתמשו בחוברת שמורכבת מתכנים שלועגים ליסודות הכי בסיסיים בדת שלנו! שמורכבת מתכנים שאסור לומר אותם על-פי עשרת הדיברות! ולמרות זאת, קריעת חוברות רעות אלו, אינה מביאה שום פתרון.
ואני לא הייתי שם, אבל היה שם יהודי מאמין אחר, יהודי חרדי-לאומי, רחוק מדרכם ומתנגד לדרכם! שעזר לאסוף את הדפים, וכך (בין היתר) הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו: "חייבים להתנהג עם כבוד גם לאנשים שחולקים איתם (=עליהם).. רק עם כבוד הדדי ניתן לבנות "בית תפלה (ש)יקרא לכל העמים"". ואני חשבתי שכל הכבוד לו. שחבל שלא הייתי גם אני שם, לאסוף יחד איתם את הדפים שהתפזרו.
משמעות רוחנית
ואז חשבתי, שזה לא רק קרה. זה גם קורה. זה קורה כל רגע. גם עכשיו. כל רגע מתפזרים לנו דפים. ומי יצליח לעצור? ומי יצליח למנוע? ומי יצליח לאסוף את הדפים האבודים? כי גם אנחנו דפים. כל אחד מאיתנו הוא דף בספר של העם הנפלא שלנו, ומישהו משתמש בנו כדי לקרוע אותנו מהספר הגדול של העם שלנו. ומישהו משתמש בכותל כדי לבצע את הקריעה.
"מתווה הכותל מדבר על כך שיש יותר מדרך אחת לספק שירותי דת בכותל", כתבה ענת הופמן, יו"ר הארגון, במאמר מ-2019. "יישום המתווה יקדם את היום שבו תהיה יותר מדרך אחת להתחתן ולהתגרש בישראל, יותר מדרך אחת להיקבר, לשמור שבת, כשרות וכו'. הכותל טומן בתוכו את היסוד העמוק של יחסי דת ומדינה, ויש אפשרות לקדם דרכו פלורליזם דתי עבור כל מדינת ישראל".
והנירונים שבתוך הראש שלי כבר מתרגמים את כל זה תרגום אוטומטי: יותר מדרך אחת להתחתן: מתורגם להתבוללות. יותר מדרך אחת להתגרש מתורגם לנישואים של גילוי עריות, וגרימה למאות אלפי פסולי חיתון. יותר מדרך אחרת להיקבר: חילול כבוד המתים. יותר מדרך אחת לשמור שבת: חילולי שבת המוניים, מרידה במלכות שמים. יותר מדרך אחת לשמור כשרות: הפצת טריפות.
ואז אני רואה את הדפים מתפזרים, והם ממשיכים להתפזר מול עיני, עפים לכל עבר. מי יאסוף אותם? מי יציל אותם? מי יציל את הבית שלי? כי השימוש הזה שעושה התנועה הרפורמית במקום הכי קדוש ביהדות - מקום שהם מרדו בקדושתו - מקום שהם תלשו את עבודתו מהסידורים שלהם - מקום שמבחינתם אין בו שום משמעות רוחנית מיוחדת - ואת השטח שהוקצה להם הם השאירו שומם - אבל אם אפשר להשתמש בו למטרות אסטרטגיות, למה לא.
השימוש הזה שעושה התנועה הרפורמית בנשים תמימות אך קצת מתוסכלות, לנסות להגביר את תסכולן, להגביר את כאבן, להסית אותן נגד הדת המופלאה שלנו, ובעצם לנצל אותן כדי להרוס את הבסיס המשותף שלנו, השימוש הזה, הוא פוגע. כי למה להרוס, ולמה לפגוע, ולמה ולמה לבוא וללעוג לקדושה. ולמה לפזר דפים? הדפים שלנו, של כולנו, הם אלו שמתפזרים שם, כל רגע ורגע. דפים של מורשת, דפים של מסורת, דפים של שורשים עתיקים, שחולפים עכשיו עם הרוח.
מי יציל את הבית שלי?
ומחר יש יום חדש, אבל הדפים, איפה הדפים שלנו? ואיך נאסוף בחזרה את כולם? כי הדפים שלנו, דפים יקרים הם. דפים של מסירות נפש. דפים של אמונה מופלאה. דפים של ספרי יוחסין שנשמרו אלפיים שנה בכל הגלויות, וכאן, דווקא כאן, הם עומדים חלילה להתפזר. כי כל יהודי שמתחתן עם גויה - נקרע מהספר הקדוש שלנו. כי כל גויה שעברה פייק גיור ונישאת ליהודי - גורמת לעוד דף להיקרע. כי כל טקס פייק וכל סידור פייק וכל יהודי פייק שנופל לכל זה - הוא עוד דף שנמצא בדרך חלילה לאבדון. ומי יציל את הבית שלי? ומי יאחד ביחד את כולם? ומי יאסוף את הדפים?
ומול עיני אני רואה המוני נשים, נשות הכותל האמיתיות, מהעבר ומההווה ואף מהעתיד, נשים מבוגרות צדיקות, שבמשך דורות על דורות מגיעות היו ועודן מגיעות אל הכותל, יום יום, ונושאות תפילה על הגאולה. נשים שאחת מהן, וכשהן רואות את החבורה הזו, ואת ההתרסה, ואת המרידה, ואת השימוש הציני בסמלים המקודשים לנו ביותר, הן עומדות, לפעמים מנסות להוכיח, לפעמים מנסות לשתוק, אבל העיניים - - - העיניים אומרות הכל - - - ונפשי יוצאת אליהן, אל כל אותן נשים, מהעבר ומהווה ומהעתיד. הן מביטות, ובמבע עיניהן יש כאב אינסופי. כאב של אלפי שנים. כאב שאומר: איך. איך אפשר לעשות ככה. אוי, טאטע! תביא לנו משיח! אוי, טאטע, טאטע!
איפה אתם, טאייערע קינדער, כך זועק הוא מבטן. איפה אתם, לאן הלכתם? לאן התפזרתם? בואו האספו ואגידה לכם את מה שיקרה איתכם באחרית הימים. אז, שניה לפני הסוף, כאשר ינסו למחוק דפים מסידוריכם. כאשר ינסו להשמיד את זכרון יעקב...
אבל אתם תזכרו. אבל אתם תחזיקו חזק. אבל אתם אל תשכחו ואל תשכיחו את התקווה. ואל תעצמו עיניים. ואל תאטמו אוזניים. ואל תזייפו את הצלילים האחרונים של אקורד הסיום. ואל תתלשו מסורת מופלאה של אלפי שנות אחיזה בספר המופלא של העם שלנו. ואל תלכו לי לאיבוד.
ואיכשהו, בתוך כל הכאב הזה, פתאום ברור לי שרק טוב לב יכול לנצח כאן. רק טוב הלב של נשות הכותל האמיתיות. רק טוב הלב של כל אותם אנשים טובים שבאמצע הדרך, שעוצרים וזועקים. שאוספים את הדפים. או לפחות רוצים היו לאסוף.
לא צריך להעיף דפים. צריך לאסוף אותם. לא צריך לקרוע ספרים. צריך לחבר אותם. דף אל דף, ספר אל ספר, בחיבור מופלא אל ספר הספרים. אל ארון הספרים של כולנו. בואו, ילדים שלי, זועקות נשות הכותל האמיתיות. בואו, שבו ביחד. דברו במקום ללעוג. דברו במקום לפגוע. חיזרו אל ספר הספרים, חיזרו אל ארון הספרים, אנא שבו ביחד, כדי לתפור את כל הדפים מחדש. את הדפים המקוריים של העם הקדוש שלנו. את הדפים של העבר, ההווה, והעתיד המופלא שעוד מחכה לנו. את הדפים של הגאולה. והלוואי ומתוך אהבה ומתוך הבנה ומתוך כבוד הדדי נזכה לבנות כולנו ביחד בית תפלה לכל העמים. ועולותינו וזבחינו יתקבלו ברצון בבית המקדש בירושלים. במהרה בימינו אמן.
