אתמול עיינתי ב"ניו-יורק טיימס" ואורו עיניי. את מקום הכותרת הראשית תפס צילום מרהיב של אחת מהפגנות הענק בהן מילאנו את כיכר פאריס בירושלים, בצמוד לבניין הטרה-סנטה. גם הכותרת תחתיו אמרה הכל: Siege at Netanyahu's Castle. ("מצור על מבצר נתניהו"). הכרת ערך ואולי גם הכרת תודה לשנה וחצי בה עשינו בהפגנות להדחת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו (בהמשך להפגנות שהחלו קודם ליד ביתו של ד"ר אביחי מנדלבליט).
כבר תיארתי כמה זה היה קשה בסערה ובחמסין, בכל רחבי הארץ. בוודאי לוותיקים עם קוצר הנשימה והרגליים הבצקות והמשטרה המתנכלת במקומות רבים. אך יש שכר לעמלנו. היום יישמע כנראה צליל הסיום של המחאה (לא אוכל להגיע בגלל התחייבות משפחתית-חינוכית, רב צערי). אחיותיי ואחיי למחאה יגיעו לכיכר בלפור עם משאית ומגרסה - שני הכלים המבטאים את העליבות בה פורש ח"כ נתניהו מתפקידו.
אך בנקודה זו אגידה באוזני השרים (בהנחה שרבים מהמפגינים שותפים לדעתי). אני חש כמו אב ביום בו חוגג בנו את בר המצווה. משהו מעין "ברוך שפטרני מעונשו של זה". הממשלה החדשה היא נער הבר-מצווה.
גבירותי ורבותי שבממשלה, זה היה מאמץ סזיפי. בהפגנות. בעתירות לבג"ץ. בפולמוס בתקשורת החברתית. בפייסבוק ובטוויטר ובעיתונות ובטלוויזיה וברדיו. מסרנו בידכם, חברות וחברי הממשלה החדשה, את הפיקדון היקר של הדמוקרטיה, שהיצלנו (עימכם) בעור שיניה.
אם יעלה, חלילה, בידי ח"כ ביבי להחזיר את הגלגל לאחור ספק אם נוכל לחזור שוב לרחובות ולגשרים בזקנינו ובטפינו, ולהצילה פעם נוספת. שמרו על מתנה יקרת ערך זו כעל בבת עיניכם. אנא, התפשרו. נשכו את השפתיים. עימדו בשארית כוחכם לא רק מול מחנה עצום ורב בהנהגת הח"כ נתניהו אלא בעיקר מול קהל אוהד שלכם, מצביעיכם, אלה שמאוכזבים ולא תמיד יש לכולם יכולת נפשית לבור את המוץ מן התבן.
למען השם, שמרו על שלמות הממשלה הזאת. הריפוי והשיקום מצריך זמן רב. נפתלי בנט מצא חורבה ניהולית במשרד ראש הממשלה. יאיר לפיד גילה חורים חמורים ברשת הדיפלומטית של ישראל בשנתה הקשה. בית המשפט והתקשורת והפרקליטות חבולים ופגועים.
רק אם תאריכו ימים כממשלה תחלוף הסכנה שח"כ ביבי יחזור; ואז גם יעזו משועבדי סיעת הליכוד להרים ראש ולהתבונן לנו בעיניים, בגובה העיניים, וכולנו נעשה לאיחוי הקרע. אנא.
