הבניין הוא בניין מודרניסטי בן 6 קומות. הוא תוכנן על-ידי האדריכל ראובן טרוסטלר, מי שתכנן מבנים רבים בעיקר בירושלים. הבניין הוקם על-ידי החברה הכלכלית לירושלים בשיתוף וסיוע משרד המסחר והתעשיה כ"מרכז יהלומים", במטרה לרכז מלטשות ומפעלי היהלומים במבנה גדול אחד שיספק עבודה לתושבים. הבניין הוקם כמבנה ייעודי מותאם במיוחד לתעשיית היהלומים. נבנו בו אולמות מיוחדים מיועדים למלטשות והוכנס אליו ציוד משוכלל יחסית לאותה תקופה. בעיתונות דאז ובקרב תושבים כונה הבניין "בניין היהלומים", או "מרכז היהלומים".

חנוכת הבניין

אבן הפינה לבניין הונחה ב-14 ביולי 1959. הוא נחנך ב-15 בנובמבר 1960 בטקס חגיגי במעמד שר האוצר דאז לוי אשכול שהתכבד בגזירת הסרט ובהשתתפות מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה מיכאל צור (לימים הורשע בעברות כלכליות ונדון ל-15 שנות מאסר). יצחק ארנסט נבנצל ראש המועצה המייעצת של בנק ישראל התכבד בקביעת המזוזה בכניסה לבניין. הנואמים בטקס הבטיחו כי יפעלו להבאת מלטשות ומפעלי יהלומים לבניין החדש אף מחוץ לעיר ירושלים ומרכז היהלומים יהפוך מרכז גדול לתעשיית היהלומים וישגשג ויפרח. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. תוך שנים ספורות התברר בצורה בולטת כשלונם של רוב המפעלים במקום שלא הצליחו כלכלית. הבניין אוכלס רק בחלקו וחלק ממנו, אף בנייתו, לא הושלמה במשך תקופה ארוכה מחוסר ביקוש ועניין של מפעלי יהלומים להחכיר שטחים בבניין ולהקים את משרדיהם ומפעליהם במקום. בתחילת ינואר 1964 כינס מנהל החברה הכלכלית לירושלים צבי ברק מסיבת עיתונאים בירושלים והודה כי מרכז היהלומים לא הצליח וחצי ממנו לא מאוכלס מחוסר עניין של מפעלים ואנשי תעשיה. עיתון "על המשמר" בגיליונו מ-1 בינואר 1964 מציין כי המרכז נפתח בשעתו ברוב חגיגיות, בטקס חגיגי, והנואמים הבטיחו בטקס כי הקמת הבניין על מתקניו תגרום להעברת חלק ניכר מתעשיית היהלומים לבירה. הם אף סיפרו אז כי רוב השטחים בבניין כבר הוחכרו..."

הבניין נמכר לממשלת ישראל

במאי 1966 נחתם הסכם בין החברה הכלכלית ירושלים לממשלת ישראל למכירת הבניין לממשלת ישראל תמורת כ-1.5 מיליון ל"י. המלטשות והמפעלי היהלומים ששכנו בבניין התפנו בהסכמים שונים ועברו למקומות אחרים בעיר. נמסר כי בבניין נשאר סניף של בנק איגוד לישראל שפעל במקום עוד מתחילת שנות ה-60. הממשלה הודיעה כי "בניין היהלומים" לא מתאים לתעשיות אחרות וכי בכוונתה להקצות את הבניין לאולפני הטלוויזיה שעתידה לקום בקרוב. ב-12 במרס 1967 דנה הממשלה בעניין הטלוויזיה הישראלית והוגשה הצעה מפי השר ישראל גלילי לאשר רשמית וסופית תוכנית להקמת טלוויזיה כללית במדינה שתופעל תוך שנתיים. סוכם כי בניין הטלוויזיה ימוקם ב"בנין היהלומים" הריק בשכונת רוממה. בתחילת 1968 הוחל בהקמת שלושה אולפנים עבור הטלוויזיה הישראלית. הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1) שידרה מהבניין מיום היווסדה ב2 במאי 1968 עד סגירתה ב-2017. כבר מתחילת השידורים בסוף שנות ה-60 היה ברור כי הבניין לא מתאים לתחנת טלוויזיה ומומחים התריעו על כך עוד בתחילת הדרך אבל כנראה שהבניין נקנה על-ידי הממשלה במחיר זול והשיקולים האחרים היו פחות חשובים. בדיחות רבות הושמעו על תנאי העבודה בבניין בשל מצבו הפיזי המיושן. איש טלוויזיה מספר כי לא פעם נאלץ להתגלח בשירותים מחוסר מקום פנוי מתאים בבניין. והסיפורים בנושא זה רבים ומצחיקים. הבניין עבר לאורך השנים שיפוצים ושיפורים. עובדים מספרים כי זמן לא רב לפני סגירת הטלוויזיה הושקעו מיליונים בהקמת אולפן מפואר בבניין הטלוויזיה ברוממה. חבל שכספים אלה נזרקו למעשה לפח עם הריסת המבנה. "רק בגלל האולפן הזה היה צריך להשאיר את הבניין ולהשתמש בו", אומרים כמה עובדים. ב-2017 הבניין הוחזר אל מנהל הדיור הממשלתי ובשנים האחרונות עמד נטוש ושומם.

טקס הריסת הבניין

ביום שלישי 22 ביוני 2021 נערך בחצר בניין הטלוויזיה "טקס הריסת מתחם רשות השידור". בהזמנות שנשלחו לעובדי הטלוויזיה נאמר בן השאר "נשמח להשתתפותך באירוע היסטורי המסמל את התחדשותה ופיתוחה של העיר היפה ביותר מכולן". דברים נשא ח"כ הרב מאיר פרוש, אלי קליין מיזמי פרויקט המגורים ודוברים נוספים, ומיד לאחר דברי הנואמים החל כלי כבד בהריסת הבניין המיתולוגי. עוד פיסת היסטוריה נעלמה מהנוף האורבני הבנוי של ירושלים.