במשפטו של בנימין נתניהו מעורבים שני מו"לים (ארנון מוזס, שאול אלוביץ'), ומעורבות שלוש מערכות עיתונים (ידיעות, ynet, וואלה). בצד נוני מוזס אנו רואים עורך השולט היטב בעיתוניו (בעיקר ידיעות אחרונות ו-ynet). ברצותו הוא מפעיל אותם נגד ראש הממשלה וברצותו הוא מפעיל אותם בעדו, על-פי האינטרסים הכלכליים שלו. מוזס מואשם במתן שוחד לראש הממשלה, על-אף שראש הממשלה לא מואשם בקבלתו. לטעמי, על-פי כתב החשדות המקורי נגד מוזס, היה ראוי להאשימו גם בהאשמות כבדות יותר ממתן שוחד.
השליטה המוחלטת של מוזס במערכות העיתונים שלו, לרמה שהם יכולים להיות לו כלי שרת לצורך סיפוק צרכיו הכלכליים, ואפילו אם אין הדבר כך אלא הוא רק חושב כך ויכול להשתמש בכך כמנוף, אמורה להדליק נורה אדומה בוהקת בקרב האמונים על משמעת ואתיקה בעיתונות.
אלוביץ' הוא סיפור קצת אחר. אלוביץ' לא נולד עם כפית זהב בפה. בזמן שמוזס ניהל את קרבות הירושה על ידיעות אחרונות התרוצץ אלוביץ' על הגגות וחיבר עשרות ואולי מאות אלפי מרכזיות של פנסוניק משרדיות לרשת הטלפוניה (יורוקום). אלוביץ' עשה דרכו לצמרת הכלכלית עם הרבה זיעה, ואת טעות חייו עשה כאשר רכש את בזק, חברה הגדולה עליו בכמה מידות. לצורך הרכישה הוא נדרש למינוף, הבנקים בישראל לא יותר טובים מהעיתונות והנה לנו צניחה ללא מצנח, מגובה רב, צניחה מתוכננת ומתוזמנת מראש.
וכאשר אתה בצמרת, ומבוסס על הרבה אוויר שניפחו לך מקורות המימון, אתה נזקק לסיוע של עוד אוויר, כאשר אתה מניח לכאורה שמערכת עיתון בשליטתך, היא זו שתפתור לך את בעיות העו"ש.
עם בזק הוא קנה עיתון, וואלה, ולטעמי הוא לא קנה עיתון אלא היפוכו הגמור של עיתון. על-פי מה ששומעים מעדויות משפט נתניהו, מערכת וואלה באותה עת הייתה הכל חוץ מלהיות עיתון, כל איש הישר בעיניו יעשה, כל אינטרס הוא לגיטימי למעט אינטרסים שלשמם נועד עיתון: עיתונות חופשית, ביטוי חופשי, יושר, הגינות וכיוצא באלה.
יש כאלה שברחו משם, למשל ינון מגל, ואולי יש נוספים שברחו, אך הרוב נשארו על-מנת להמשיך ולשחות בחזרה. ומדוע לא עזבו? כי לדעתי בכל מערכת אחרת המצב אינו שונה, זו תמונת המצב בעיתונות הישראלית. ומועצת העיתונות אשר אני מצפה שתתייחס למצב הזה, תגנה אותו, תחקור אם יש לו אח ורע במערכות העיתונים של היום, רוחצת בניקיון כפיה ושותקת. ושתיקה כזכור לנו, כהודיה דמיה. שתיקה משמעותה הודאה.
