האובססיה של גנץ בנושא הצוללות מזכירה אובססיות אישיות של נתניהו שריבויין והחמרתן הביאוהו לסופו הפוליטי. הממשלה הנוכחית תלויה על בלימה. אופי הנפשות הפועלות בה, כפי שנחזה בעבר, אינו מבטיח שלגוף המקרטע הזה כושר ספיגה הדרוש בכדי לשרוד. נראה שנתניהו יהיה בעמדת זינוק לחזור ולהתמודד על תפקיד ראש הממשלה, בשנה הקרובה והשיטה המטרילה בה הוא נוהג בנושא חוק איחוד המשפחות, מצביעה על אחת האסטרטגיות שבאמצעותן יבקש להישאר רלוונטי.
במצב זה, תפקיד מנהיגי הרשימות המרכיבות את הקואליציה איננו להבליט את השונויות, בוודאי לא ברבע השנה הראשון לקיום הממשלה, אלא דווקא להחליקן. ויתורים ופשרות בזמן אמיתי ובנושאי מחלוקת ממשיים - לא בכולם ולא בכל מחיר, אבל בשום שכל - יספקו לממשלה את הדבקות והמחויבות ההדדיים הדרושים ליצירת האמון במחויבות לשינוי שהיא מנסה להביא לציבור; אמון ציבורי ברגע של מבחן יהיה "הנשק הסודי" החשוב ביותר לאדריכלי השינוי. הציבור סקפטי, אסור להפכו לחסר אמון.
סיפור הצוללות משלב שתי בעיות רציניות: שאלה עקרונית הנוגעת לתפקוד ראש הממשלה בממשלה קואליציונית, ותהליך יסודי, מורכב מאוד ורגיש - רכש אמל"ח אסטרטגי - שגם ללא "פרשת הצוללות" מן הראוי לשוב ולבדוק את תקינותו ואיכותו מדי מספר שנים.
השאלה הראשונה נוגעת למוטת-השליטה וסמכות ההחלטה של ראש ממשלה, הניצב בצומת קבה"ח הלאומית בכל תחומי החיים, ובמיוחד בנושאי חוץ וביטחון ברגעי הכרעה שאינם במפורש החלטות על שלום או מלחמה או החלטות חוקתיות. נושאי חוץ וביטחון קשורים זה לזה מבחינות רבות, אך אינם בהכרח נושא אינטגרטיבי אחד. לפיכך, לא כל מה ששייך לביטחון שייך בהכרח גם לפוליטיקה לאומית או בינלאומית, ולהפך.
תהליכי קבה"ח נורמטיביים מתנהלים כך שמקבל ההחלטות מתייעץ עם מומחים ובעלי תפקידים מהתחומים העומדים בליבת הנושא, בטרם יחליט. יחד-עם-זאת, ייתכן מצב שרגישותה או ייחודה של החלטה/ הזדמנות או שעת-כושר, אינן מאפשרות הליך נורמטיבי רגיל. חרף העובדה שקיימות מסגרות-משנה חסויות לטיפול בבעיות רגישות במיוחד כגון ועדת חוץ וביטחון של הכנסת או ועדות-משנה שלה וקיים קבינט מדיני-ביטחוני - כל אלה מתאימים לתהליכים רגילים בתנאים רגילים גם אם דחופים. במקרים מיוחדים, גם כלים אלה אינם מהווים פתרון יעיל ומקבל ההחלטות הראשי נדרש לשיקול דעת חריג.
מהדברים שפורסו בעניין זה בשמם של גנץ ואחרים בנושא הצוללות עמדת גנץ גורסת קטגורית שראש הממשלה אינו רשאי לקבל החלטות חריגות בנושאים מדיניים-ביטחוניים מבלי לשתף בהם את הגורמים הבכירים ביותר במערכות אלה - שרי חוץ וביטחון ורמטכ"ל. עמדה זו אינה ברורה בשאלה האם הכוונה היא לחובת התייעצות מראש או לעידכון בדיעבד, במועד המוקדם ביותר האפשרי.
לדעתי, כך או כך עמדה זו נובעת בעיקר מהחשש שתקדים הצוללות אם לא יחסם, יהווה כפי שקרה ב"הסכמי אברהם", פירצה דרכה ינסה ראש ממשלה ממולח ליצור ולהכתיב עובדות, למשל בנושאי סיפוח יהודה ושומרון, שכאשר תינתנה לגורם זר כגון ארה"ב, תהיינה לבלתי-הפיכות. בהיבט זה קנוניית פרס-רבין בנושא הסכמי-אוסלו, נתפסה כלגיטימית, משום שעלתה בקנה אחד עם השקפת מחנה השמאל. מהלכיו של נתניהו בהסכמי-אברהם, אינם מקובלים משום שהם מנוגדים להשקפת "השמאל".
להרגשת גנץ (וכנראה גם שותפו אשכנזי) העובדה שארה"ב דחתה את שאלת החלת הריבונות בכדי לחלוט את הסכמת נסיכויות המפרץ להסכמי אברהם, היא הישג של השניים, שמנע "נזק בלתי-הפיך". עתה חייבים לנקוט צעדים בכדי שהפרשה לא תחזור על עצמה. מבחן הצוללות הוא "מגרש משחקים" מתאים למניפולציות מסוג זה.
1
בשאלה זו, בנוסחה הענייני, העמדה המקובלת עלי היא שראש ממשלה, ה"שווה בין שווים", הוא גם ראש פירמידת הזרוע המבצעת ומוקד קבלת ההחלטות בכל הנושאים הקריטיים - ולכן רשאי הוא במקרים חריגים לקבל החלטה שבה אין הוא משתף ברגע קבלתה את כל ראשי הגורמים המעורבים בנושא, בתנאי שהדבר אינו מנוגד לחוק. החלטה מעין זו, צריכה לעבור בעיתוי הנכון ובפירוט הנכון לידיעת כל מי שמושפע ממנה ולעמוד למבחן מול הכנסת או ועדותיה הנוגעות. היא איננה עניין לוועדת חקירה משפטית או לבדיקת מבקר המדינה. זו החלטה פוליטית מובהקת (אלא אם הוכח שיש בה מרכיב פלילי) והגורם המוסמך לדון בה היא הכנסת. דרך פעולה עוקפת מעין זו, עשויה אומנם להוביל לטעות בשיקול הדעת, אולם אם יש מי שזכותו ליטול על עצמו אחריות כזו, הרי הוא ראש הממשלה. כל עוד הטעות היא בתום- לב, דינה ככל טעות אחרת שנעשתה בתום-לב.
בתחום ההחלטות האסטרטגיות המיוחסות לנתניהו בהקשר לפרשת הצוללות, נשאלות למעשה שתי שאלות: א. האם זקוק צה"ל ל-6 או ל-9 צוללות והאם לוח הזמנים של אספקתן מעמיד לרשותו 6 צוללות תוך החלפת 3 ישנות, או 9 צוללות תוך הוספת חדשות ושימור הישנות? גם אם החלטת נתניהו לרכוש 9 צוללות ולא 6 כפי שביקש צה"ל - חה"י, היא החלטה אסטרטגית, כלכלית וקונספטואלית - כולן שאלות שסמכותו של ראש הממשלה בהן אינה נופלת מסמכות אף גורם אחר; למעשה, ההפך הוא הנכון. ב. השאלה השנייה והיחידה שראוי לבחון בחינה נורמטיבית ורציונלית, לא ע"י ועדת חקירה ממלכתית אלא ע"י הציבור או נציגיו, היא שאלת האישור כביכול שנתן נתניהו לגרמניה למכור צוללות מתקדמות למצרים. סוגיה זו כוללת מספר סעיפי-משנה: מדוע החליט כך? מה קיבלה ישראל בתמורה מגרמניה? האם באמת יכול היה למנוע מכירת צוללות גרמניות למצרים? האם עדיף לישראל צוללות גרמניות בידי מצרים ולא רוסיות או סיניות, על כל הנובע מכך? מה הרוויחה ישראל מול מצרים ממתן אישור זה (למשל, בעזה, מול החמאס)? מה יכלה להפסיד אלמלא הסכימה? מול אירן כאויבת משותפת, מה עדיף לישראל: יותר או פחות צוללות מצריות בים-התיכון, בים סוף ובסביבות קרן אפריקה?
בשאלת תהליכי רכש אמל"ח אסטרטגי לצה"ל, יש בהחלט מקום לבדיקת נורמות הביצוע של מערכת הרכש מדי מספר שנים. לאור העובדה שיש בהיסטוריה של ישראל לא מעט מקרים, מהם גדולים ומשמעותיים מאוד, של כשלים בתחום זה, זוהי פרקטיקה מתבקשת, ומשרד הביטחון עצמו צריך להיות מעוניין בכך.
אילו רצה גנץ, בתפקידו כשר ביטחון, לדעת באמת מה התרחש בחלק הפלילי של עסקת הצוללות ומה חלקו של תהליך הרכש בחלק זה, יכול היה למנות צוות בדיקה משרדי ולחקור לעומק כדי למצות את הנושא. אם לא די בכך, יכול היה לבקש השתתפות צוות מיוחד של משרד מבקר המדינה / מבקר מערכת הביטחון. נראה אפוא ששיקולים פוליטיים בלבד מונעים זאת, ומכאן שכל הדרישה לוועדת חקירה פסולה מעיקרה.
משום כך על שר הביטחון לזנוח את האובססיה הנ"ל המבוססת ולחזור לשיקולים ענייניים ומועילים שעל פיהם דרישתו נראית קטנונית, נקמנית גרידא ומיותרת.
