ח"כ בנימין נתניהו מנסה בכל כוחו למנוע את התפוררות החזית של תומכיו. הוא עורך להם ערב גיבוש חברתי ב"הילטון" (מי משלם? מי מוסמך להחליט על כך?) זה לא יעזור. גם נוסח דיבור הביבים של אנשים כמו יואב קיש ("אתה שקרן" מעל דוכן הכנסת) ודוד אמסלם מעיד על חולשה, על אובדן עשתונות.
הכל מחכים לצעד הסמלי. ב-11 יולי אמורים בנימין ושרה נתניהו לצאת מבלפור על-מנת לא לחזור לעולם. לפחות, לא לחזור עד - ישמור השם ויציל - שהוא יחזור לראשות הממשלה.
הצלמים ימתינו לתצלום פרידה. לא יהיה, כנראה
1. לפי הערכתי הם יחמקו בחסות החשיכה יום קודם או יומיים. העיתונאים שיתקהלו ליד בלפור יוכלו לדקלם שורה מאת לאה גולדברג - "למלכה אין בית, למלך אין כתר" - אבל בלי תצלום. זה יהיה הרגע החשוב מכולם בשבר הפסיכולוגי של מחנה ח"כ ביבי.
אחר כך תתחיל ההתפוררות. אני שומע את גסות הרוח של משה גפני שמכנה את נפתלי בנט "אתה אפס" ויודע כי זה יחלוף ברגע בו תסכים הממשלה להעניק לחרדים תקציב סביר מבחינתם; ואריה דרעי לא יזכור שהוא תמך בביבי ברגע בו יוסדרו ענייני המערך החינוכי של ש"ס.
גסות הרוח של גפני ואמסלם וקיש היא אות מבשר חולשה, כניעה, הכנה להסדר מזערי כלשהו. רק שמנגד הממשלה חייבת לזכור את התנאי לקיומה. אם הימין היטה את הכף לטובתו במאחז הבלתי חוקי אביתר - עליו לאזן זאת במשהו הנחוץ כהישג לשמאל בממשלה. אם יש נכונות לקיים את הסטאטוס-קוו על-ידי הצבעה בעד חוק האזרחות שאינו לרוחם של מרב מיכאלי וניצן הורוביץ - כי אז גם הימין חייב לגלות גמישות. למשל, איילת שקד יכולה לנהל משא-ומתן עם מחמוד עבאס על חוק האזרחות, אך לא לאיים עליו בנימה של אדנות בחוק ההגירה
2.
הממשלה והאופוזיציה מתמודדות במשיכת חבל. בסך-הכל הממשלה מתנהלת כראוי. יאיר לפיד הזכיר בתבונה את חלקו של בנימין נתניהו בהסכמי אברהם, וכמובן שבחוכמה כפולה לא הזכיר למארחיו שביבי טעה כאשר הסכים (ושיקר שלא הסכים) שהם יקבלו מטוסים חדישים ביותר. מי מהצדדים שיהיה לו יותר אורך רוח להשלים עם פשרות כואבות - ינצח. ועתה לגיבוש האופוזיציוני ב"הילטון".
