הכותרת לקוחה מדברי אליהו הנביא בהר הכרמל בפנייתו אל העם כהקדמה לאתגר שהציב בפני נביאי הבעל והאשרה שנדרשו להוכיח בפני כולם שהאלילים שלהם שווים משהו. בנאום הפתיחה הוא פונה לעם הצופים בסקרנות (מלכים א', יח): [כא] וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים—אִם-ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. לא ענו לו אולי כי באמת לא ידעו מה להחליט ואולי כי ידעו כבר שאחרי המבחן שהוא מתכנן ירד סוף-סוף גשם ולא רצו לבזבז זמן בויכוחים. אבל על אליהו נשאלת השאלה מה נראה לו עדיף, שילכו רק אחרי הבעלים? לא יותר טוב שיחזיקו לפחות חלקית גם בעבודת ה'?
פרשת השבוע נפתחת בהודעת הקב"ה למשה (במדבר כה): [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. ועליך לפרסם את מה שהוא מקבל ממני בתמורה לכך שהשכין שלום ביני ובין בני ישראל: [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. חז"ל אומרים לנו (ילקוט שמעוני): פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה (לפינחס) אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר (מלאכי ג): [כג] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא—לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. [כד] וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם. אליהו ניסה להשכין את השלום הזה כבר בהר הכרמל, בהצלחה חלקית.
הצלחה חלקית כלומר זמנית, וזו לא באמת הצלחה שכן אין לה המשך. אחרי שנביאי הבעל והאשרה לא הצליחו לעמוד במבחן שהציב בפניהם אליהו, הוא עצמו עשה את אותם מעשים שעשו רק לשם ה', והתפלל: [לז] עֲנֵנִי ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. והתוצאה: [לח] וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה', וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. מרשים מאוד והעם אכן התרשם: [לט] וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ—ה' הוּא הָאֱלֹקִים, ה' הוּא הָאֱלֹקִים. אין בכלל ספק, ראינו במו עינינו שזו המציאות. אלא שלחוויה העוצמתית הזאת לא היה המשך, היא לא הביאה לשינוי באורח חייהם. כעבור כמה ימים הם שוב פסחו על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים.
הניסיון האחרון
ראיתי בשם אחד הצדיקים שחי לפני כמה דורות שלקראת הגאולה יהיה ניסיון כמו שהיה בהר הכרמל אלא שהפעם האש תרד לצד השני, ולכן, להמשיך להחזיק באמונה יהיה קשה כמו לטפס על קיר חלק בציפורניים. אני מודה שעד לאחרונה לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, אבל כעת נראה לי שאני מבין. קודם כל (מי שמוכנים לפקוח את העינים) רואים היום פסיחה על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים בהיקפים שלא היו ידועים אצלנו הרבה דורות, אולי מימי אליהו. ושנית, רואים בגלוי את התוצאות של אותה פסיחה על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים בכך שתופעות אשר עד לא מזמן תויקו במגירה של "לא יעלה על הדעת" הפכו להיות מקובלות לגמרי ואפילו מוצאים להן צידוקים בתחומי היהדות כביכול.
נראה לי שכעת אפשר להבין גם את האתגר שזרק שם אליהו; בפסיחה על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים הולכים בדרך ה' ואפילו נותנים לה עדיפות, אבל בו בזמן מגלים עניין בדרכים אחרות, מנוגדות לדרך ה', ובכך מעניקים להן אישור חוקי כביכול. וזו סכנה הרבה יותר גדולה מהליכה בדרך מנוגדת בלי שיתוף עבודת ה'. כי ההולך רק בדרך מנוגדת, עושה זאת מסיבות כאלה ואחרות ואין לו עניין באישור כזה או אחר לדרכו. ממילא אין כל כך סכנה שילמדו ממנו שזה בסדר ללכת בדרך הזאת. אבל הפוסח על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, הוא עומד רגל פה רגל שם, ומי קובע איזו רגל עומדת באגף הנכון? הרי בשני האגפים טוענים שדרכם היא הדרך הנכונה, ומה יעשה היהודי הנבוך במצב הזה, לאיזה אגף יתחבר?
ואמנם זהו ניסיון קשה מאוד; הרי כל הכוחות החזקים במדינה, מתקשורת ועד משפט, מאוחדים בהעצמת הצד המנוגד לדרך ה' ואיתם - לפעמים שלא מדעת, משתפים פעולה רבים מהפוסחים על שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. ומה יעשה היהודי הפשוט ששומע ורואה בתקשורת את מה שהיא בוחרת להראות ולהשמיע לו בהתאם לקו שהיא מובילה? הוא יוצא מבולבל. מצד אחד זה הפוך מהרגש היהודי הטבעי ומצד שני - היי, הרי פלוני חובש כיפה וגם הוא חושב כך. אין לי מושג איך בדיוק יתמודד אליהו עם המציאות הזאת, כיצד יצליח לקיים את היעוד: וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם, אבל זה מה שהנביא הבטיח בשם ה' ויהי רצון שזה יקרה מיד ממש.
