ארצות הברית, החוגגת היום 245 שנים לכינונה, נתפשת בעיניי כאימפריה היותר ליברלית בתולדות האדם, ובמונחים של העולם העתיק היא דומה לתקופות הסובלניות בתולדות ההתנהלות הרומית. אילו בחרתי בחיים אוניברסיטאיים הייתי חוקר זאת בכלים אקדמיים-היסטוריים. אני מביע דעה בהסתמך רק על מצבור עובדות, שלא נערמו לדיסציפלינה המספיקה לעבודת דוקטור.
גם ביחסה לאנטישמיות עמדתה נקבעה מראש בשונה ממה שהתרחש באירופה. נכון שהיו כמה סממני אנטישמיות עוד בתקופה בה הייתה ארצות הברית איגוד של 13 מושבות בלבד; ואפילו במלחמת האזרחים בשנות ה-60' של המאה ה-19 היו כמה התפרצויות אנטישמיות אבל נבלמו, והיו תהפוכות מהסוג הפרו-יהודי שפקד את הגנרל-הנשיא יוליסס גרנט; ונכון שהיו מעשי לינץ' ועוד ברבע הראשון במאה ה-20 הוגבל שיעור היהודים באוניברסיטאות היוקרה, וארגונים שקמו להגן על אחיהם במזרח אירופה נדרשו גם לפעילות באמריקה; ובכל זאת בארצות הברית מעולם לא היה צורך בחוקים להבטיח שוויון זכויות ליהודים, שלא כמו באירופה (למשל, צרפת לאחר המהפכה ב-1789).
מדוע? מפני שמראש לא היו בה חוקים אנטישמיים. יהודים הופלו לרע, אבל לא בחסות החקיקה. רק שארצות הברית אינה עוד מה שהייתה. מוסלמים, ואפרו-אמריקנים, שממירים דתם לעברו של הנביא מוחמד, חוברים אל ימנים קיצוניים, ובדורות האחרונים גם לשמאלנים ליברלים, וחלקם מבטאים אנטישמיות ישירה, ואחרים עושים זאת בגילויי איבה כלפי ישראל.
סביר להניח כי ככל שייחלש מעמדה הכל-יכול בתבל יתקיימו בה התהליכים אשר פקדו את העולם הישן. הרוב הימני הדועך "ימכור" את היהודים בתקווה לשמור על עמדתו המועדפת, ובתוך זמן מה יתברר לו כי קנה אשליית שווא, או שקט לכמה שנים בלבד.
טעויות במדיניותה של ישראל מסייעות שלא במתכוון, חלילה, למגמה העויינת. ישראל הרשמית הזיקה עד כה לעצמה. עם זאת צריכה האמת להיאמר כי גם לולא המדיניות הישראלית השגויה, הדוחקת את המפלגה הדמוקרטית לעמדות עויינות ליהודים, אי-אפשר היה למנוע את המגמה אלא רק להאט אותה.
לפיכך "שוב חוזר הניגון" כמילותיו של נתן אלתרמן. כלומר, האנטישמיות היא מחלה כרונית ומקומם של היהודים בישראל
1. אך עדיין ארצות הברית היא מגדלור לעולם הנאור חרף תופעות מדאיגות ומסוכנות הראויות לדיון נפרד. ביום הולדתה אין אלא לחזור לברכה המסורתית ולאחל לה את ה-God bless America.
