מלאכת מחשבת

אורה עשהאל: "בראי הזמן", הוצאת "חדרים" 2019 246 עמודים.

הספר "בראי הזמן" הוא החלק השלישי בטרילוגיה שכתבה ואספה מן הגנזכים המשפחתיים ד"ר אורה עשהאל והוא נמצא בידי, ונראה שגיבור חלקה השלישי, על-פי סיפור ההווה אותו כתבה, הוא הנכד, שבעת היותה מרותקת למיטת פציעתה המדומה בתאונת דרכים קשה, בהיותה מחוסרת הכרה, ניכנס אל חדר עבודתה, מקום שהיה כקודש קודשים לה, העלה קבצים שונים שהיו טמונים במחשב שלה, חיטט, ומצא וישב לקבץ עם תוספותיו שלו את עברה החלקי של המשפחה. עד כאן הזיית ההווה ההזויה שהיא כתבה, כאשר יתר הדברים מובאים בשם כותביהם, עם תאריכי כתיבתם מאותן שנות חייהם של דורות קודמים, כאשר הארץ הייתה שונה. זהו ספר שושלת מאלף של ד"ר עשהאל, בחלקו רומן ובחלקו תיעוד של חייה ויש בו כדי ללמוד על אותה תקופה, על משפחת פוחצ'בסקי הרחבה ועל ילדותה של אורה עשהאל עצמה, שהדביקה לשמה את שם סבה, עשהאל, אשר לידו בגרה בשל התייתמותה. כך נותרה לחיות עמו. לקראת סוף הספר מקיים עימה נכדה ראיון לכאורה, בו הוא מעלה שאלות וגם אומר: "... אני מקווה שאת לא כועסת עליי שהייתי בחדר העבודה שלך, והעברתי כל כך הרבה קבצים וניירות שהם פרטיים שלך". ואילו היא, מרוצה ממה שנכדה עשה, משיבה: "ברור שאיני כועסת, אני מודה לך מאוד". אחר זאת היא רואה עצמה קמה ממיטת חוליה המדומה, כמוה כאותו עוף החול, ומשלימה את מלאכת איסוף החיים של בני משפחתה, חיים שתחילתם בעיר צפת והמשכם בראשון לציון, בעבודה מפרכת אך בוודאי גם נעימה של איסוף של חומרים לאורך שנה מייגעת מאוד, במלאכה שמעטות דומות לה נעשו כמותה.

נטלי גוטמן: "תסביך אהבה", הוצאת "בין סגול ובין תכלת" 2021 459 עמודים.

אפתח ואומר כאזהרת קריאה כי "תסביך האהבה" הוא תסביך חיים מיוחד ולא קל, ויש בו מסות, תיאורים קשים לעתים וגם שירים, דומה כערבוביה של דברים, של עבר כואב והזוי ומציאות כואבת, דהויה והזויה לא פחות, וכל אלה חוברים יחד לסיפור חיים על אדמה מושלגת, על אנשים שטבעו בצל של עצמם ובדמיונותיה של זו שזוכרת אותם וכותבת אותם בדרכה המיוחדת, אינה מניחה עצמה במרכזם של דבריה, נוסעת בזיכרונה מילדותה המפוארת אל מציאותה המבודדת אשר בה היא חשה. זהו סיפורה של האישה "המאוהבת", המאוהבת בחיים ובעולם שיכול להיות חובק וטוב, אחת שכותבים לה שירים ומפזרים לעברה פרחים, והיא מרחפת בעולם שכולו אהבה כנדמה, אך תוכה מלא צער על מה שהיה לה ומה שהיה בחייה ועל מה שיש סביבה ועל מה שהיא חווה, אם במציאות חייה ואם בנפשה, והיא כמי שמתמוגגת ממראותיו וריחותיו של עולם שהיא כואבת על לכתו ממציאות יומה, ובתוכה אינה אלא כאותו פסל אבן שמישהו גדול ועצום וחזק מאיתנו פיסל אותו בה והציב אותו בדמותה. הגיגיה מרחפים מתחת לשמים, שנדמים לאדמה שנראית כאודים שעליה לדרוך עליהם כדי למצוא דרכה ולהתקדם בה. כבר בפתיחת סיפורה היא אומרת: "הדהד אותי, ותהדהד. מהדהדים כדי לאהוב בלי להיפרד. פתח את שפתיי, נשלחנו לפתוח פה. נפשותינו כבר כתובות באידאה של גוף. הדהד בשפתיך על כל גופי, מעבר לו רק אלם איבוד כישרוני להיות בת. אל נא תעצור אותי. הכל נמק בעוצרים כך. צלמם נערף. בסוף פרושות זרועותיי. דוגמנית האבן, אקרא ותבואו. משני צדי הדרך, לנצח ילדים, אחד מאיתנו נופל בשלב עוברי, אחר בולע לשונו. שניהם יחסרו, משחקים בגביע הקדוש". יוצרים לא מעטים, בעיקר משוררים, מלווים את יצירתה המיוחדת ותורמים בצניעות את חלקם בספר בלתי רגיל זה, הכתוב בסגנון צרוב שאין לו אח, ביכולת כתיבה וירטואוזית נדירה, כאשר ילדותה האבודה של המחברת מבצבצת אי-שם במלוא מערומיה הנפשיים והפיזיים, והיא רושמת את חייה, את רגשותיה, את דעותיה, קטעים-קטעים, טובים או רעים, זכורים או רק מהבהבים, ברורים או דהויים, והקורא מרחף או טובע בין שם לכאן, בין ילדות לבגרות, בין זיכרון להזיה, בין טוב לרע, מוטל בין שמיים וארץ, בין חיים ובין מוות, בין מציאות ובין חלום, בין ייאוש ובין השלמה, ואתם לכו ומצאו בכל אלה את עצמכם.

שטפן צוויג: "מכתב של אלמונית", הוצאת "תשע נשמות" 2021 77 עמודים

בקריאה מאוחרת מאוד אני מדבר על הנובלה הזו, אבל ספר נדפס מחדש כדי שיקראו אותו, גם אלה שקראו בעבר וגם אלה שקוראים עכשיו. ובכן, במילים "ילדי מת אתמול", מתחיל מכתבה של אישה אלמונית, שנשלח אל הסופר הנודע. וכך היא כותבת בהמשך: "את כל חיי אני מבקשת להעלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך". כך היא כותבת לו, ומי יכול להחשות מול דברים כאלה? בהיותה ילדה בת שלוש-עשרה עשרה, בא האיש לגור מול דלתם והיא התאהבה בו, ילדה קטנה בגבר הבשל, שגילו יותר מכפל גילה. היא חוזרת על מילים אלה מספר פעמים לאורך הנובלה, כמו להדגיש זאת, אך כבר בתחילת הסיפור היא מבהירה בדבריה כי זה הילד שלו. היא כותבת ומבהירה כי אם מכתבה בידו, אות הוא כי גם היא כבר אינה בין החיים. ואז באה לה המהלומה כאשר אימה מחוזרת ונישאת בשנית, והן עוברות אל עיר אחרת, שם היא בגרה ואפַל עליה עולמה. בהיותה בת שמונה עשרה היא מוצאת עבודה ושבה בעקבות זאת לווינה, אך האמת מאחורי חזרתה ברורה, והיא אורבת לו עד שהיא נתקלת בו ונשבית בקסמים שרצתה בהם מזה שנים. היא מצטרפת אליו, ובאותו לילה היא נותרת עמו ומעניקה לו את ליבה ואת גופה. כעבור שלושה לילות כאלה הוא נוסע, והיא לא שבה לראותו. "ילדי מת אתמול - זה היה גם הילד שלך", היא כותבת לו במכתבה, כעבור שנים, והיא מוסיפה אחר כך: "ילדנו מת אתמול - אתה לא הכרת אותו מעולם". כך היא כותבת לו לפני מותה, ואחר כל זאת אני רואה לנכון להביא דברים מגב הספר: "בעמודיו הספורים של 'מכתב של אלמונית' מסתתר מפגן ספרותי אדיר. בשליטה מושלמת בקצב, במלאכת מחשבת של הנימה, בבנייה של מתח הולך וגובר, בפרץ של רגישות הנובע כמעיין ובעידון של בכל משפט, מגיש שטפן צוויג את אחת הנובלות הנפלאות והמצמררות פרי עטו - נובלה שעובדה שלוש פעמים לקולנוע, תורגמה לעשרות רבות של שפות ונמצאת בכל ספרייה של קלאסיקות מאז יצאה לאור". כך כתוב על גב הספרון היפה הזה, שמודפס על דפים קטנים ובאותיות גדולות יחסית, והוא נתון עכשיו לרשותנו.

גילה שאולי-מועלם: "אורזילא בעמק האיילות", הוצאת "מדף" 2020 260 עמודים.

אורזילא הוא ראֵם, ראם גדול, וכשנוח הצדיק הידוע לנו מסיפורי בראשית לא היה יכול להכניסו לתיבה בגלל גודלו, חשב בראיית העתיד שלו והכניס ראֵם צעיר, כדי שזה יגדל אל העולם החדש והבלתי ידוע. אך האם זה דימוי לאמונה השוטפת, שבאה וכובשת את נפשה של גיבורת הספר מבפנים, של גדולת האמונה או גדולת הלב, לאחר שנקטפה בימי הגירוש מגוש-קטיף והובאה אל היישוב החדש ואל הנוף הפראי ולבסוף התאהבה בו, בעמק האיילות המוריק ההוא והפראי שהאיילות התמות רועות בו ומלחכות את הדשא הירוק והטבעי שבו? או שמא זו גאולת העם, מה שמתחילה קטנה וגדֵלה ומתרבה ומתחזקת עם השנים, כפי שנרמז לנו? כתיבתה של המחברת, בגוף ראשון בדרך כלל, מקפצת על-פי זיכרונותיה, בין אמת אחת רחוקה למציאות אחרת קרובה לבין הרהורי נפשה העמוקים, בכתיבה בלתי רציפה שגלים-גלים סוחפת גם אותה עצמה, בסגנון מתפרץ, שפעם הוא פשוט ופעם נישא, כאותם גלים סוערים שהגאות לופפת אותם. כמו כרכרה הדוהרת על טרשי הדרך של רצונה לכתוב כך ולפרוץ, בין היטמעותה באנשים חדורי אמונה שהתגבשו סביבה, ודמותה של המחברת שעד מהרה נמזגת בדמות זו הנכתבת, עד כי אינך יכול להבדיל, ואתה נותר תוהה אם זו חברה שהאמינה או גולה מנותקת בעצמה. אומר כי זה אינו ספר רגיל, ומי שמוכן להתמסר לנושא המטלטל כמו לטלטולי אותה כרכרה מקפצת, שפעם נכתבת בעברית של שבת ופעם בשפה של חול, פעם היא מצויה בתוכה ומתבוננת החוצה, ופעם היא מחוצה לה, מתבוננת סביבה ואולי רצה לצדה. ובכן מי שמוכן לכך מוזמן לעלות עליה, להיטלטל ולדהור עימה.

נירה תובל: "נשים הגונות", הוצאת "אודם" 2021 427 עמודים.

אודה כי קשה הקיצור בספר עב כרס ורב אירועים כזה, אך הסאגה מתחילה בשוויץ, בתאונה שבה מעורבים שני אחים תאומים, דניאל וגבריאל, בניהם של שאול ויסכה, ובזה דומה שנכנסת דמותה של האחרונה לרומן שכתוב כאבני פסיפס החוברים לציור עשיר ורחב. כפתקיות החוברות לרומן שהוא סאגה רחבת יריעה ארוכת שנים, מאי שם בשנים שבהן התקבצה המשפחה, בדורות שלפני שנת 1959, שנה שבה נולדה התינוקת הקטנה והאהובה יסכה. שמה הנושן נקבע על-ידי סבה שהיה רב נודע, אשר ברך אותה כמי שנועדה לגדולות ובהתבגרה נישאה לבן משפחת שאולי, משפחה פשוטה שהתעשרה ממסחר בטקסטיל ומעסקי נדל"ן, וכל זה מתמשך עד לשנת 2010, היא שנת גמר אירועי הספר הנוכחיים. כך מגישה לנו נירה תובל את סיפורה של זו ושל אחרים בספרה וככל שנעשים מיודעים לדמויות הנוכחות בו וככל שמתקדמים בין דפיו ומעמיקם קרוא, כך נעשית הסאגה מעניינת ומרתקת יותר בגילוייה. עשר שנים עמלה עליו המחברת, וזה ניכר אם לא בעוביו של הספר הרי במורכבותו, בסיפור שמתרחש בירושלים, בזמן ההוא ובזמן הזה, בווינה בבריסל ובפריז ומקומות אחרים, ומסתיים לאחר קשירת הקצוות בכפר שמריהו. כל זאת כאשר במרכז הספר מפעמת דמותה העדינה והיפה של יסכה, אשתו של שאול שאולי שהיה לה הכול, אך חשה חסרה את אהבתו רוב ימיה. וכאילו לא די בכך שבילדותה כמעט נאנסה על-ידי מאהב דודתה הגרמני, עם חלוף השנים מגלה שהאיש שלה בוגד בה, אך בצורה מפתיעה. להיות נשים הגונות, כך היה כתוב להן אז, כמוה כמו כל הנשים מסביבה, שנישאו במסגרת חוקי הגזע ובמסגרת מעמדן הרם, אך עושרם של בעליהן הבוגדניים וחייהן המעושרים לא הביאו אליהן את אושרן, ומי שהיו לה תשוקות שהן, נותרו אלה סמויות בתוכה. איני יכול להביא לכאן את מהלכי הספר, אך אותן נשים גם הן לוקחות חלק רציני בו, כמובן, ונשים אלו בכללותן הן שמעצבות אותו, בוודאי גם החמות היפה, אמו של שאול, אך נקשרתי לדמותה של יסכה יפת העיניים. אכן מלאכת מחשבת הושקעה כאן, וסופו של דבר שאותה תאונה של הבנים בשוויץ, פוקחת סופית את עיניו של שאול שאולי אל יסכה רעייתו, שיפה היא ומעודנת וחשוקה ונאמנה, ומה לו אהבות אחרות.

חנה טויג:"שלוש מטפחות", הוצאת "כרמל" 2021 266 עמודים.

חנה טואג היא סופרת רגישה, כלת פרס קוגל לספרות, ולשון כתיבתה עשירה. היא טרחה לטוס ולנסוע אל מקום עלילת ספרה כדי לספוג את אווירת סיפורם ורוחם של האנשים במקום המרוחק ההוא שבפורטוגל, ורומן זה, המתחיל בידיעתה של גבריאלה-שרה דיאס את מועד מותה, כמו מספיג בנו ריחות של סיפור אגדה. כך, על הבת של גבריאלה-שרה, עם מות אימה מסופר: "ניגשה אל מיטת אימה וליטפה את שערה השחור שחוטי שיבה נשזרו בו, כאילו ארג אותם הירח המלא העולה עתה בשמי סוף יוני של בלמונטה". ואחותה אמרה, "ככה זה. הבן אדם הולך הולך ובסוף נשארת רק קונכייה ריקה ששומרת על הד צעדיו". ואילו נכדתה לחשה: "אצל סבתא הפרחים - רק בגינה. בכל פינה, אפילו מאחורי חבל הכביסה יש ערוגה שרק היא רואה". דומה שנופו ואווירתו של המקום המיוחד בו מתרחש הסיפור מחייבים את הליריקה שניתן למצוא בכתיבה ואת אווירת הקריאה, באותה פינת עולם פורטוגזית נידחת שתושביה הוותיקים טענו שהנם צאצאים ישירים של אנוסי ספרד, ונאלצו להתגייר מחדש ואף למול את הזכרים שבהם למען השיבה המליאה אל חיק יהדותם. המחברת אינה פוסחת על המנהגים ועל המסורת העתיקה שהם דבקים בה, כמו ה"סנטה פסחא", שהיו יורדים מדי שנה בימות הפסח הקדוש אל נהר הזֶזרה שזרם שם וצולפים במימיו בעלי זית, זכר לקריעת ים סוף. ורפאל הזקן שחלה, ו"כל לילה היה בא האוקיינוס למיטתו. דגים מכונפים עופפו למראשותיו, מזהירים אותו מסכנת המצולה ונהדפים ממנו והלאה". כך מתוארת המשפחה וכך מתוארים אנשי הכפר, ובעוד "ערפילי חום עטפו את ההרים באד חלבי", ממשיך סיפורן של הדמויות וסיפורו המיוחד המוכה בהד העבר של המקום. אך עתים זרמו, דור חדש קם, והנכדה כבר מורה בליסבון, שם היא מחזקת את היהדות באשר היא וגם מוצאת את אהבתה. האם תצליח הנכדה העדינה, על-אף הקושר אותה לשם, לעזוב את הכפר המיוחד הזה, בלמונטה, וללכת בעקבות אהבת לבה הכווי אל פראג, העיר הזרה והגדולה?