מדהים עוד יותר, כיצד הסופר היהודי בספרו "המשפט", חזה כמו ג׳ורג׳ אורוול בשעתו, מצבים לכאורה דימיוניים המתרחשים גם כיום כאן ועכשיו. יכולתו הנבואית של קפקא לתאר מצבי אנוש שמתאימים לכל עת ולכל מקום, מקבלים המחשה בחיינו אנו, על אפסיותו של הפרט מול המערכת האדמיניסטרטיבית המקעקעת כל חוק, הנאנק תחת כובד משקלה, באין לו מושיע כנגד חוסר הצדק והעוול של המערכת המושחתת. והחשוב מכל: למערכת הכביכול משפטית, הפורצת לחיי האזרח גיבור המחזה, יש קו מנחה אחד - חזקת האשמה של האזרח, ולא חזקת החפות. ללא כל הסבר או הוכחה, האזרח יוזף ק׳ (שיר סייג המרשים מאוד ביכולותיו) הופך לאשם בלי שום הסבר למה, עובר מסכת עינויים וטלטולים, מבוזה מול שכנתו גב׳ בירסטנר (לוטם חכמון המצודדת) ומול בעלת ביתו גב׳ גרובאך (בביצוע מאוד ססגוני של אדיר שטיבלמן). הפקת ת׳ גודמן מתברכת בשחקנים מוכשרים מקצועיים ומלוטשים, המרשימים כולם גם בקצב והרוח שהבמאי המחונן אריאל וולף מעניק למחזה הקודר. הכל הודות לבימוי ולגישה הססגונית העשירה במחוות ובתנועה, בתוספת מוזיקה מעוררת של שלומי ברטונוב, עיצוב תפאורה ותלבושות של לי-יה חוזה בעלי נגיעה חזקה לזיקה לעיצוב אך שאינו מפריע לזרימה של המתחולל על הבמה, אלא תומכים בה. גישתו של הבימאי אריאל וולף המשתפת בהצגה תנועה, נובעת מהיותו הן שחקן בעצמו וכן רקדן. את מר מונטאג (בגרמנית פרושו יום שני) מגלם עמנואל רוזנבאום התמיר, את דֿ"ר הולד מגלם בריאליזם צור פארן, את שני הגברתנים נציגי החוק(?) מגלמים בפיסיות מרשימה אסף זנה כ-ווילם וקווין ליסק כ-בלוק, את פרנץ מגלם גל פולק ואת הדוד אלברט - אנטולי שנפלד. כולם תואמים לרוח המחזה. אותו תרגם ועיבד איתמר מנדלסון. ויקי כהן כ-לני מהווה עוד צלע נשית במחזה הגברי, בעוד עמית פרטוק משכנעת בדמות המפקח הנוקשה. כל אלה צעירים המביאים הודות לבימאי הצעיר ורוחו רחבת האופקים הצגה של קלאסיקה עולמית בלבוש עכשווי מפתיע ומהפנט. וקהל הצופים זוכה לקבל את העוגה הצבעונית המקפלת בתוכה מבט קודר על מה שעובר על החברה כאן, באמריקה ובעולם כולו, בו המדיה והרשתות החברתיות מכתיבים לקהל את המחשבה, ומהנדסים את התודעה כאילו הפייק ניוז הם האמת. יצירות שנוצרו במאה השנים האחרונות, ספרים, סדרות טלוויזיה וסרטים שנראו כמו דמיוניים, קורמים עור וגידים לנגד עינינו. מעניין מתי הקהל יתפקח - האם רק לאחר שייכווה באש השקר שתשתלט כליל על הכל?