קיבלתי הודעה המיוחסת לעיתונאית הנמרצת והאמיצה אורלי ברלב כי בימים 24-23 ביולי תיפתח תערוכה בשם "עם חופשי בארצנו" בכיכר רבין בתל אביב. בהנחה שזה אכן מיזם של ברלב אני קורא לכל אזרחית ואזרח - גם מי שזלזלו בהפגנות, ואין בלבי עליהם - לא לוותר לעצמם ולהתייצב שם.
הייתי שם. ראיתי את אורלי ועוד רבבות, מוכרים וידוענים ואלמונים. מתמידים. נחושים. ח"כ ביבי יכול להכחיש אלף פעם, אבל בליבו פנימה הוא יודע כי בלי ההפגנות הוא לא היה מודח. בלעדינו - לא רק בזכותנו - הבית בבלפור לא היה משוחרר כפי שהוא עומד עתה ריק ומחכה לנפתלי בנט הבושש לבוא.
ההפגנות לבד לא היו תנאי מספיק למיגור הנטיות הדיקטטוריות שרווחו בממשלה הקודמת בהנהגתו של ביבי. אך הן היו תנאי הכרחי. הוא הודח לא רק בגלל ההפגנות. גם בגלל שקריו וכישלונותיו והעתירות לבג"ץ. אבל ההפגנה הייתה הביטוי הדרמטי בקרב להגנת הדמוקרטיה.
אילו הייתי דתי הייתי אומר כי בהשגחה עליונה לא נגררנו להגיב בקטטה על אלימות המשטרה ותוקפנות של מיעוט מבין ביריוני ביבי. לא אגרוף תחת אגרוף. לא תגובה אלימה כנגד הביריונות שגרמה לעלפון ולאזיקים נגד רותי צוקרמן ואסף אגמון ואמיר השכל. בכל פעם שראיתי את השוטרים והיסמניקי"ם מסתערים עלינו, ואת ביריוני ביבי מנסים לשתול בינינו מפגינים מדומים בלי מסיכות ואת דובריו (נאור יחיא? היכן היית?) משקרים כאילו פרצנו למתחם הבסטיליה בבלפור - חשתי רצון שצעירינו יגיבו בכוח תחת כוח, ואז הייתי אומר בלבי כי בנקודה זו מנחם בגין לוחש ממרומים לכולנו: "מלחמת אחים לעולם לא".
ובכן, חברות וחברים, שנישאר אחיות ואחים עד יומנו האחרון - קומו צאו לצעידה מכאיבת רגליים עוד פעם. ניפגש בכיכר רבין. עוד פעם אחת.
